מתורתו של רבנו יוסף חיים בעל הן איש חי

מתורתו ודרכו של רבנו יוסף חיים בעל הבן איש חי 

         

שו"ת תורה לשמה סימן מט

טעם על כמה דברים שנאמרים בלשון תרגום, ואם יש הבדל בין יחיד לציבור:

 שאלה למה בסליחות תקנו אותה בלשון הקודש של המקרא וקצת ממנה תקנו בלשון תרגום וכמ"ש רחמנא אדכר לן וכו' וכן בסוף הסליחות יש בקשות בלשון תרגום מרנא דבשמייא מחי ומסי ומאחר דלשון הקודש עדיף יתקנו הכל בלשון הקודש. גם עוד יש לשאול כי מצאנו כתוב שאין היחיד אומר אותם דברים האמורים בלשון תרגום שבסוף הסליחות אם הוא מתפלל סליחות ביחיד ולא ידענו למה לא הזהירו גם על אמירת רחמנא גם עיקרא דמילתא תמיהה לן כי לא ידענו מה הפרש יש בזה בין יחיד לציבור ולא מצינו הפרש בין יחיד לציבור אלא בדברים שבקדושה דוקא ואלו בקשות הם גם בריך שמיה דמרי עלמא שאומרים בהוצאת ס"ת וגם תפלת הפרנסה של יהא רעוא לפ"ז עדיף לאומרם היחיד בלשון הקודש גם מאחר דלשון הקודש עדיף למה יסד מרן האר"י זיע"א פיוט שבת בשלוש סעודות בלשון תרגום הו"ל לייסדו בלשון הקודש כשאר פיוטים גם מאחר דלשון הקודש עדיף למה דיבר רשב"י באדרא ובזה"ק בלשון תרגום ולא אמרום בלשון הקודש כמו לשון המשנה גם הקדיש שמעלתו גדולה למה נתייסד בלשון תרגום. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה: איתא בגמרא דסוטה דף ל"ג ע"א תפלה רחמי היא כל היכא דבעי, מצלי. ותפלה בכל לשון? והא"ר יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאר"י כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מה"ש =מלאכי השרת= מכירין בלשון ארמי?! לא קשיא הא ביחיד הא בציבור.

ופי' רש"י: יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים ע"ש.

והשתא מזה תבין הטעם שייסדו בסליחות קצת בקשות בלשון תרגום כי הסליחות נתקנו לציבור להורות שהציבור כוחם גדול והן אל כביר לא ימאס שאין צריכין לסיוע מלאכי השרת אך יסדו רובם בלשון הקודש משום דבאמת לשון הקודש עדיף טפי.

ובזה תבין ממילא הטעם שאין היחיד שואל בלשון תרגום כי היחיד צריך לסיוע של מלאכי השרת.

וא"ת ואם יאמר מה בכך? זה אינו. כי בזה מתקנאים בו המלאכים למעלה כי יאמרו זה יחיד ושואל צרכיו בלשון תרגום ולא בלשון הקודש משמע שסומך על עצמו שהוא צדיק גמור ותפלתו חשובה כתפלת ציבור שאין צריכין לסיוע נראה מה מעשיו ובזה נזכרים עונותיו. ע"ד שארז"ל שלושה מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפילה וכו'

מיהו אם אומר סליחות ביחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא מפני שכל הסליחות היא בלשון הקודש וקודם זה ואחר זה הוא אומר בלשון הקודש הרבה בקשות על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו. ורק אותם בקשות שהם בסוף הסליחות ידלגם.

ואפשר מה שבחרו לתקן רחמנא וכו' בלשון תרגום מפני כי אלפא ביתא זו היא כנגד בחינה עליונה מאד מאד כנודע בספרי המקובלים ז"ל לכן לא חשו בזה.

או אפשר כי כל אלו הבקשות של הסליחות לא נתקנו כולם בבת אחת מאנשי כנה"ג =כנסת הגדולה= אלא דורות שאחר אנשי כנה"ג תיקנום פסקי פסקי ואלפא ביתא זו של רחמנא תיקנה תנא אחר ע"ד שמצינו בברכות העמידה שאנשי כנה"ג לא תקנו אלא י"ח ברכות ובימי רבן גמליאל תיקנו למינים ולמלשינים וכו' ושמואל הקטן תיקנה כי הוא בעצמו סידר אותה וכנז' בגמרא וכן אלפא ביתא זו תיקן אותה תנא אחר והוא בחר לתקנה בלשון תרגום ועדיין צריך להתיישב בזה.

ומ"ש על בריך שמיה דמרי עלמא הנה זה נתקן בהוצאת ס"ת ואין הוצאת ס"ת אלא בציבור ואפילו שהיחיד לבדו אומר לא אכפת מאחר דאיכא ציבור.

ועוד הוצאת ס"ת הוא עת רצון וכנז' בזוהר ועת רצון שאני. ולהכי רשב"י היה אומר תפלה זו בלשון תרגום להורות על מעלת העת ההיא שהיא עת רצון ואין צורך לסיוע גם היחיד.

ועוד יש לצדד ולומר דכל שהוא עת רצון אין היחיד צריך לסיוע מלאכי השרת בשביל עלית תפילתו והרי היא עולה בלא סיוע וכיון שעולה בלא סיוע יש לומר דעדיף טפי שלא ירגישו מלאכי השרת בדברים אלו שהתפלל. ודברים אלו יהיו בין האדם ובין קונו כדי שלא יקטרגו על השפע שמשפיע לו השי"ת בתפילה זו ולכן עדיף טפי לאומרה בלשון תרגום.

ומ"ש על לשון הזוהר ופיוט מרן האר"י זצ"ל למה לא נאמרו בלשון הקודש דעדיף וכן שאלתם ג"כ על הקדיש למה נתייסד בלשון תרגום?

הנה ידוע להוי לכם כי מרן האר"י זצ"ל נתן טעם לענין הקדיש מה שנתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עילאין כנז' בזוהר פ' נח דף ע"ח ובפ' לך לך דף פ"ט הטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקודש שהוא בחינת הפנים אך הקליפות הם נאחזים באחור והם מבינים בלשון תרגום שהוא אחוריים ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה עכ"ל וא"כ השתא ממילא מובן הטעם לשאר שאלות שלכם כי לכן דיבר רשב"י זיע"א הסודות בלשון תרגום כדי להכניע בזה הקליפות שהם מבינים לשון תרגום שהם יש להם הכנעה מסודות התורה שהיא כחרב פיפיות להם וזהו הטעם נמי שיסד מרן האר"י זיע"א פיוט שבת בלשון תרגום כי כולו סודות עליונים המדברים מגדולת וקדושת השבת ובזה יהיה הכנעה גדולה לקליפות בשמעם גדולת קדושת השבת ומעלותיו ולכך גם תפלת יהא רעוא נתקנה בלשון תרגום מאחר כי בה אנחנו מזכירים השתלשלות השפע ממקום גבוה ועליון שאין הקליפות מגיעים שם וגם אנחנו מבקשים בה עיקר על עולמות הקדושים ובזה יהיה הכנעה לקלי'. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

         ב.      

   שו"ת תורה לשמה סימן תקכג:

בענין הפיוטים שבסליחות, בענין אמירת אליהו הנביא זכור לטוב:

שאלה: פיוט אליך ה' נשאתי עיני שאומרים בחודש אלול בסוף הסליחות אם יש צורך באמירתו כשאר הסליחות או אם הוא פיוט בעלמא ונ"מ דאם לא נשאר עת כ"כ ורוצים לדלג לפרקים אין בכך כלום, גם רצינו לדעת למה בפיוט זה יש אות תי"ו ב' פעמים, גם יורנו בענין אמירת אליהו הנביא במוצאי שבת ק"ל פעמים שבא חכם אחד ואמר שמנהג ותיקין לומר בכל פעם אליהו הנביא זכור לטוב ואומרים שיש כונה בזה. יורנו מה יש בזה ושכמ"ה.

תשובה: על שאלה הראשונה כל מה שתמצאו בתוך הסליחות ודויים ודברי סליחות מיוסדים על סדר א"ב תדעו שכולם הם נתקנו לצורך שיש בהם כונה כנגד בחינה פרטית. ותחלת הכל מתחיל אלפ"א בית"א דרחמנא וזו היא בעתיק דכורא ואחריה אנשי אמונה זו בנוקבא דעתיק ואחריה תמהנו בדכורא דא"א ואחריה אל תעש עמנו כלה בנוקבא דא"א ואחריה אלפ"א בית"א של הודוי זו באבא עלאה ואחריה אשמנו מכל עם זו באימא עלאה ואחריה אלפ"א בית"א דאלהינו שבשמים זו ביש"ס ואחריה עננו אבינו זו היא בתבונה ואחריה אדון הסליחות בוחן לבבות זו בז"א ואחריה עשה למען אמתך זו בלאה ואחריה מזמור נפילת אפיים זו ברחל ואחריה אלפ"א בית"א  דפיוט אליך ה' נשאתי עיני זו ביעקב.

ומה שכפלו אות זה של התי"ו היינו מפני כיון שאלפ"א בית"א זו אומרים אותה סוף הכל לכן כפלו אות תי"ו כדי שיהיה הסיום באות אל"ף והיינו כי המנהג באלפ"א בית"א זו לומר החזן פסוק א' והקהל פסוק א' והסיום צריך להיות בציבור וההתחלה בחזן. גם הטעם שלא רצו לעשות הסיום באות תי"ו  מפני שהיא סופא דכל דרגין ורגליה יורדות וכו' לכן בחרו לעשות הסיום באות אל"ף /א'/ שהוא אות ראשון.

          ג.         

חלק מתהליך הגאולה איחוד ההלכות בעם ישראל:

זוהר וירא קיח. : אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁאֵין רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה כָּל כָּךְ לָעוֹלָם, וּכְשֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲפִלּוּ תִינוֹקוֹת שֶׁל הָעוֹלָם עֲתִידִים לִמְצֹא נִסְתָּרוֹת שֶׁל חָכְמָה וְלָדַעַת בּוֹ קִצִּים וְחֶשְׁבּוֹנוֹת, וּבְאוֹתוֹ זְמַן יִתְגַּלֶּה לַכֹּל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (צפניה ג) כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים וְגוֹ'. מַה זֶּה אָז? בִּזְמַן שֶׁתָּקוּם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִן הֶעָפָר וְיָקִים אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.

תיקוני זהר תיקון ו כד. : וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם לְמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּ מֵהַחִבּוּר הַזֶּה שֶׁלְּךְ, כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה לְמַטָּה בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים, וּבִגְלָלוֹ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹמֵר.

הרב שמואל אליהו: "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים". (דברים פרק ד כז). וכן בפרשת כי תבוא (דברים כח סד) "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ". לא רק שיצאנו מארץ ישראל למדינה אחרת. אלא שנתפזרנו בכל מדינות העולם.

הפיזור הזה במדינות שונות הביא אותנו לנהוג מנהגים שונים.

במקום מה שהתורה אומרת כמה פעמים "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם". (שמות יב ויקרא ז במדבר טו פעמיים). נהיינו כמה וכמה תורות. וכמה וכמה מנהגים שונים". חכמנו אמרו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, הרבו מחלוקת בישראל ונעשו כשתי תורות". (תוספתא מסכת חגיגה פרק ב). בגלות נעשית התורה מאות תורות ופסקים שונים. כל קהילה והפסקים שלו.

מרן רבי יוסף קארו זיע"א החל בריכוז כל הפוסקים על שולחן אחד ועשה הכרעה ביניהם, ברוך ה' וחפץ ה' בידו הצליח לקבץ את חכמי ישראל לבית מדרש אחד, גם אם לא בגופם. לפחות כנס את דבריהם למקום אחד וכך יצאה הלכה אחת לכל ישראל, מעין מה שהיה בבית הדין הגדול שהיה בירושלים בזמן שבית המקדש קיים.

רבינו יוסף חיים זיע"א המשיך את דרכו המאחדת של מרן רבי יוסף קארו ז"ל. במיוחד שראה בעיני רוחו כי אנו בדור של גאולה. דור של קיבוץ גלויות. "חכם עדיף מנביא". ראה בעיני רוחו שעם ישראל חוזר להיות עם אחד.

ספרדים ואשכנזים יצטרכו לחיות יחד, להתחתן יחד, ללמוד יחד. לכן פסק בספריו על פי שיטה שמחברת ככל האפשר בין פסיקת השו"ע לפסיקת הרמ"א. וזה דרכו לחבר. כמו שחיבר בין פסיקת ההלכה לפסיקת הקבלה, כך חיבר בין פסיקת השו"ע לפסיקת הרמ"א.