יום שני, 29 באוקטובר 2018

דמותו של מנהיג


         א.         דמות המנהיג שמחפש משה:

פרשת פנחס, במדבר פרק כז: (טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר: (טז) יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר 1. אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) 2. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם 3. וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם 4. וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: (יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן 5. אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:

         ב.         דמות שיכולה להכיל את כולם:

"אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה"

אלשיך הקדוש:  והוא, כי הנה ידענו מחכמי האמת, כי נפש משה רבינו עליו השלום היתה כוללת כל כללות ששים רבוא ישראל. ותהי להם כערך בחינת שורש האילן אל בחינת הענפים, שעל ידי כן השפע הטוב יורק ממנו עליהם להטיב להם. ואם היה זולתו, היה אפשר שיהיה גדר נפשו למטה מקצת מישראל, ואיך יושפעו על ידו אשר נפשותם למעלה הימנו?!
ואין יודע זה רק מי שהוא אלהי הנשמות כולן, ידע איזו נפש למעלה מכלן להקים עליהם. וזהו אומרו יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש שהוא על העדה. שרוחו עולה על גביהן, וזהו איש על העדה:
"איש על העדה":, שתהיה נפשו גדולת האיכות על העדה. הוא כדי שלא תהיה עדת ה', הם המובחרים שבעדה הנקראים בייחוד עדת ה', לא יהיו כצאן אשר אין להם רועה. שהוא איש שיוכל לשלשל שפע לגדולי האיכות שנפשותם עליונות מנפשו, שהם הנקראים עדת ה'.

          ג.         מנהיג שיודע לצעוק: 'אחרי'!

"אשר יצא לפניהם"

רש"י, רבינו בחיי: במלחמה. "ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם". לא ע"י אחר, ולא כמלכי האומות שמשלחין חיילותיהן והם יושבים בבתיהם, אלא כמו שעשיתי אני עם סיחון ועוג, שנאמר: (במדבר כא, לד) "אל תירא אותו", וכדרך שעשה יהושע, שנאמר: (יהושע ה, יג) "וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו", וכן בדוד הוא אומר: (שמואל - א יח, טז) "כי הוא יוצא ובא לפניהם", יוצא בראש ונכנס בראש.

         ד.         הבנה כללית בהנהגת הציבור:

לאחר שקיבל שלמה את המלוכה כתוב:
מלכים א ג: (ה) בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְקֹוָק אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:(ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל  כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: (ז) וְעַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: (ט) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה:
שלמה מבקש כלים בסיסיים בהנהגה.

רש"ר הירש: כאשר שלמה ביקש למלא את חובתו כמלך, הוא שאל מאת ה' "לב שמע לשפט את - עמך להבין בין - טוב לרע", ואם לא תינתן לו בקשה זו, לא יוכל לעשות את המוטל עליו; וחוסר יכולתו לקיים את תפקידו מבוטא על ידיו בלשון "ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא" (מלכים א' ג, ז; ט). וזו היא אפוא משמעות "יצא ובא": הוא ביטוי לכלל פעילותו של אדם שהועמד בראשו של עם. יתר על כן, מצאנו ביהושע יד, יא שכלב מבחין בבהירות בין "מלחמה" לבין "לצאת ולבא", שהרי הוא אומר: "ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבא".
הוראת "יצא" היא: לעבור לרשות הרבים, בניגוד ל"בא" המורה על חזרה לרשות היחיד. יש צורך באיש אשר - יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. איש זה יעבור לפני העם ויהיה להם מופת בחייו הציבוריים והפרטיים:
יש כאן גם דוגמא אישית של מנהיג.

         ה.         אחריות אישית על כל אחד:

"אשר יוציאם ואשר יביאם"

ספרי: שלא יהא מוציאן רבבות ומכניסן אלפים מוציאן אלפים ומכניסן מאות, שכן הוא אומר בדוד גם תמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא (שם /שמואל/ ב' ה ב) מה שאתה מוציא אתה מביא.

          ו.          רועה שיודע לתת לכל אחד ואחד לפי צרכיו.

"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"

שמות רבה על הפסוק "ומשה היה רועה...": "ה' צדיק יבחן, ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא' (תהלים עח) ויקחהו ממכלאות צאן, מהו ממכלאות צאן? היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקדוש ברוך הוא מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי.

ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה.
חז"ל ציינו את הרחמים כמידה חיונית למנהיג. מידה זו היא קו אופי של ישראל כולם, אבל היא חיונית ביותר דווקא למנהיג, שמעמסת הטיפול בכלל עלולה לעמעם את רגישותו לצרכי היחיד. דוד ידע לתת לכל חלק בצאנו את המרעה הראוי לו ומשה ידע אף לפתור את מצוקותיו של הגדי הבודד. לא די לדאוג לכלל כולו, צריך לראות גם את צרכיו ויכולותיו של כל חלק בציבור ולטפל אף בפרטים הזקוקים לתשומת לב מיוחדת.

כך גם מפרש רש"י את בקשת משה "אלוהי הרוחות לכל בשר": אלהי הרוחות - למה נאמר, אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו:

נקודה נוספת מנהיג שיודע להבחר בדרך ראויה

הקב"ה היה צריך לשדל את משה שיסכים לקבל על עצמו את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים. המנהיג לעתיד לא נדחף לשליחותו, אין הוא רודף אחר השררה, אדרבה, הוא בורח ממנה. כבר נוכחנו שמשה נתן עיניו ולבו לסבלם של אחיו, והנה ניתנת לו ההזדמנות לפעול להצלתם והוא מנסה ככל יכולתו להשתמט. האם אבד לו רגש האחווה?! חלילה! משה היה משוכנע שאין הוא מתאים.

"שלח נא ביד תשלח" - אמרו במ"ר: "סבור אתה שהיה מעכב משה לילך, אינו כן, אלא כמכבד לאהרן שהיה משה אומר עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם... אמר משה עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר?!, בשביל כך לא היה מבקש לילך". בדרך להנהגה עלולים לעיתים לעגל פינות. המטרה הרי כל כך חשובה, גאולתם של ישראל עומדת על הפרק ולא נורא אם מישהו ייפגע או ייעלב. אבל משה לא נוהג כך. גם הדרך אל ההנהגה צריכה להיות נקייה מכל פגם מוסרי. רק אחרי שהקב"ה מבטיחו "וראך ושמח בלבו", נעתר משה ומקבל את השליחות.

          ז.          מכיר את תכונות העם

"ויאמר ה' קח לך א יהושע בן נון איש אשר רוח בו"

ספרי: איש אשר רוח בו, שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן.

אור החיים הקדוש: (יח) צריך לדעת אומרו קח לך, עוד אומרו אשר רוח בו וכי יש אדם שאין בו רוח. אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה באה התשובה שפירש אומרו קח לך פירוש כחששתך ולדבריך קח את יהושע, ודע שהוא איש אשר רוח בו פירוש אתה ישנך שורש כל הנשמות והוא ישנו בבחינת הרוח, והוא אומרו אשר רוח בו פירוש שורש כל רוחות הדור ההוא, וצוה ה' לסמוך ידו להעיר לרוח מהות הנשמה שבמשה.

         ח.         לקיחת אחריות אישית על המצב בעם

"וסמכת את ידיך עליו"

הכלי יקר: "... כי מנהיגי העם צריכין לקבל עליהם על מנת שיהיו כפרה ואשם על כל העם כמו שנאמר (דברים א יג) ואשימם בראשיכם, ולמדו חז"ל מכאן (דברים רבה א ט) שאשמת העם תלויה במנהיגיהם, וכמו שסמיכת יד על הקרבן היינו ליתן שמץ ודופי של הסומך על הנסמך והוא הקרבן, כך סמיכות יד זו ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על מנהיגהם לאמר שאשמת העם תלוי בהם. ... מנהיגי ישראל המה ישאו עוון העדה, הן שיחטאו במעשה הן שיחטאו בהרהור לפי שיש בידם למחות ואינן מוחין".


יום חמישי, 25 באוקטובר 2018

מעשה אבות סימן לבנים – דרכי חינוך אבותינו


 כיצד חינכו אבותינו את ילדיהם?

פרשת וירא



1.      אברהם, דוגמא אישית ושיתוף בחווית המצוה:

         א.         במצוות הכנסת אורחים:

(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:
(ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב..."

רמב"ן יח,ז: להגיד רוב חשקו בנדיבות כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב, והוא זקן מאד וחלוש במילתו הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם, ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו, ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו:

מבאר הרמב"ן – אברהם לא נתן  לאנשי ביתו לעשות את המלאכה, אלא רק הוא מתוך חיבה ואהבה למצוות הכנסת אורחים למרות גילו, למרות מצבו הבריאותי הוא מזדרז לקיים את המצוה.

אברהם משתף את בנו יחד איתו בחיבוב המצוה וכך הוא רוצה להנחיל לבנו את החיבור והקרבה למצוה -  ממשיך הפסוק "וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".

כותב רש"י – "הנער זה ישמעאל, כדי לחנכו במצוות".

         ב.         במסירות נפש לקיום מצוות הקב"ה:

כב,א: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים".

תיאור ההתלהבות בקיום המצווה:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב): א"ר שמעון בר יוחי אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה באברהם, דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, וכי לא היה לו עבד לחבוש את חמורו, אלא על אהבתו לבוראו חבש הוא בעצמו.

הכתב והקבלה: ואין לך דבר שיורה על השמחה כמו הזריזות.

אברהם שש ושמח בקיום המצווה ומזדרז אליה וכמו שראינו בהכנסת האורחים – למרות שיש לאברהם עבדים רבים הוא בעצמו משתדל בקיום המצוה..

הבן ממשיך את דרכו של אביו:

(ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

מלבי"ם: (ו) וילכו שניהם יחדו. ר"ל שהגם שאברהם ידע שהולך לשחוט את בנו ויצחק חשב שיהיה השה לעולה, בכ"ז היו שוים בשמחת לבם לקיים מצות ה', ואחר שגלה אברהם ליצחק שהוא השה לעולה, אמר שנית וילכו שניהם יחדיו, ללמד שבכ"ז הלך יצחק בשמחה כמו אברהם.

מדרש אגדה: וילכו שניהם יחדיו. כשם שהי' אברהם שמח לשחוט, כך יצחק שמח לישחט:

רש"ר הירש: (ו) (וילכו שניהם יחדו. פזמון זה חוזר פעמיים. אברהם ויצחק, אב ובן, שוחט ונשחט - דרך אחת הם הולכים, הקשה לשניהם במידה שוה, והם עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה.) הרי זו דוגמה ומופת לנצח נצחים, המורה לכל האבות והבנים מבית אברהם, לכל דור - אבות ולכל דור - בנים, את הדרך אשר ילכו בה עד הקצה - ביחד.

אברהם שמח ומזדרז בקיום מצוות  ה' ובנוסף משתף וסוחף אחריו את בנו. דוגמא אישית ושיתוף בחויית המצווה הביאו גם את יצחק למקום השלם של "וילכו שניהם יחדיו" לעשות רצון ה' במסירות נפש.

2.      שרה, השגחה על הילדים עם מי מסתובבים ומה משחקים:

כא,ט "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק (י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".

רש"ר הירש: הדבר נשמע כמעשה קשה ואכזרי, אך הנסיבות מצדיקות אותו צידוק גמור. יש להסיר מביתם של אברהם ושרה כל פחד, שמא לאחר פטירת שניהם תשלוט בו השפעתם של הגר וישמעאל, הבן הבכור. לפיכך יש להרחיק את שניהם בדרך כזאת, שייראו ביחס לבית הזה במעמדם האמתי והחוקי, היינו, כאמה וכבן - אמה, ובן - אמה הרי הוא עצמו עבד.

עלינו לחשב במה אנחנו משתמשים ומה אנחנו מכניסים הביתה, האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגעו בזה כשאנחנו לא רואים, לאן זה יגרור אותם?

הכלים והחברה שאנחנו נותנים לילדים שלנו – כשבע"ה הם יגדלו "וישתחררו" משליתתנו לאן הם ימשכו, מי תהיה החברה שלהם.

מחשבות אלא עלות בליבה של המחנכת שרה אמנו – מה יהיה עם בנה ביום שאחרי, האם הוא קיבל אצלי את כל הכלים? האם הוא למד אצלי את מה אנחנו מקרבים ומה מרחיקים?

הכתב והקבלה: "אבל כוונתה לא היתה כ"א להרחיקהו מן הבית בל תהיה לו שום התחברות עם יצחק ולא יהיה ביכלתו עוד להתנשא על בנה ולהתראה כראש ומושל עליו ולצחק בו כאשר התנהג עד הנה, וזהו המכוון לדעתי בלשון לא יירש כלומר לא יהיה ראש ומושל"

כלומר שרה בודקת מי החברים של בן שלה, אחרי מי הוא הולך, מי "החבורה" (מלעיל) שלו.


מכאן לקוחים הדברים מהבלוג של הרב חייא בן חמו


חינוך מלידה

בראשית[1] (יח,יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".

משך חכמה (שם) לומד מהמילים "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו..." על מצוות החינוך:
"מקור מצוות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שציוה את בניו בקטנם על המצוות. קרא ד'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב,ו) שהביא הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב".

מצוות חינוך הילדים איננה מפורשת בתורה, ולפי ה"משך חכמה" מקורה בפסוק שלנו. ובשונה ממצוות תלמוד תורה הנוהגת בבנים בלבד, מצוות חינוך כוללת גם את הבנות, לכן נאמר: "אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ".


החינוך של הילד מתחיל מדבר פנימי עמוק הנקרא 'ידיעה' – הילד הוא הסה"כ של הוריו, הוא מגיע לעולם עם כוחות פנימיים ממה שהוריו עבדו על עצמם ומשם הוא מתחיל את העבודה העצמית האישית שלו.

פעם פגשתי יהודי, איש חסד מופלא, שמידי שבוע דואג לחלוקת ירקות למשפחות נזקקות. שאלתי אותו: מאיפה הכוחות האלה? הבית שלו נראה כמו מחסן ירקות, פה עגבניות ופה תפוחי אדמה, פה מלפפונים ופה גזרים, אוסף שלם. מידי שבוע הוא הולך לשוק ומביא ערמות של ירקות, וביום חמישי הוא פותח "חמ"ל". מילא הוא, אבל איך אשתו מסתדרת עם זה, איך היא לא זורקת אותו מהבית?! הרי לפעמים ירקות לא מריחים כל כך טוב, וצריך לארגן ולסדר, לפני ואחרי ותוך כדי... מאיפה מקבל יהודי את הכוח המופלא הזה של נתינה ללא גבול?
יש יהודים מופלאים כאלה, שהלב שלהם פתוח לרווחה, וזה לא משנה אם זה ערב שבת או ערב חג, כשכולנו עסוקים בבית שלנו, הלב שלהם במקום אחר לגמרי.
השיב לי אותו יהודי מופלא: מאיפה הכוחות האלה? אני חי ככה מגיל אפס! זה מה שראיתי בחיי, אני לא מכיר משהו אחר, אבא שלי התחיל ואני קיבלתי את זה בירושה, זה הפך להיות משהו טבעי, זו תכונה משפחתית...
לא יכולתי להתאפק, וביקשתי לשאול שאלה נוספת: מה עם אשתך, מה היא חושבת על זה?
השיב איש החסד: לפני ארבעים שנה, לפני שהתחתנתי, הזמנתי את אשתי אלינו הביתה, והראיתי לה איך הבית של ההורים שלי נראה. אמרתי לה, שאם היא מסכימה שהבית שלי ייראה אותו הדבר, יש אור ירוק... ואם היא לא מסכימה, נפרד כידידים, וב"ה היא הסכימה.

רבי חיים מוולוז'ין (בפירושו למסכת אבות ה,ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. כאן אמר 'אברהם אבינו' ולעיל אמר 'מנח ועד אברהם', ולא אמר 'אבינו'. ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ): 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו', כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל עשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'".

גם מידת החסד המוטבעת בנו היא מאברהם אבינו.
הרב קוק (מידות הראיה, ערך "אמונה"): "החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה; החינוך המדעי מתחיל משיצא לאויר העולם; והאמוני מההתחלה היצירית, והתקדשתם והייתם קדושים".

עבודת החינוך מתחילה אצל ההורים הרבה הרבה לפני שהילד בכלל מגיע לכלל הכרה חינוכית.

וגם לאחר מכן הדוגמא האישית הרבה הרבה יותר חשובה ממה שאומרים.

הרב גלעד בן ימיני (בשם חבר): פעמים רבות אני שואל את עצמי, כיצד יזכרו אותי ילדי. איזו דמות אבהית תהיה חקוקה על לוח ליבם של שבעת הנשמות שהופקדו בידי משמיים, בעת אשר יהפכו הם לאנשים בוגרים בעצמם.
שאלה זו הטרידה אותי רבות, היא הלכה והתעצמה במשך הזמן וליוותה אותי בצמתים והחלטות רבות במשך השנים.
צומת אחת, מרכזית עד מאוד, שלוותה בסיוע אלוקי רך ומלטף אפרוס בפניכם בשורות הבאות.
זכיתי ללמד תורה את נשמות ישראל. יכולת הסבר טובה, מהולה בהרבה הומור וקישורים לאקטואליה של חיי הנערים אותם אני מלמד זכתה להצלחה רבה.
עם הזמן סדר יומי הפך להיות עמוס עד מאוד, החל משעות הבוקר המוקדמות בהעברת סמינרים ושיעורים ועד לשעות הלילה המאוחרות בשיחות רחוב עם נערים ונערות שצמאה נפשם לדברי אמת ויושר בתוך המציאות המדומה אותה הם חווים על בסיס יומי.
אלו הם חיי, יום יום שעה שעה. עד שיום אחד, שוב עלתה לה פתאום השאלה המיתולוגית במלוא עוצמתה, וכעת עם כמה סימני קריאה שהתווספו אליה,
"מה יהיה עם הילדים שלך?!! איזה דמות אבהית הם רואים, מתי הם רואים אותך לומד תורה, מחזיק ספר או מתפלל, מתי אה?!".
 מיד לקחתי את המושכות לידיים וסיפקתי לשאלה הטורדנית את התשובה שהגיחה מעמקי נשמתי.
"הם לא רואים אבא! אבא יוצא בבוקר מוקדם, חוזר בלילה מאוחר. הם לא רואים אותו מתפלל. לא רואים אותו לומד או מחזיק ספר. אבא הוא איש עבודה אולי אפילו איש עסקים, עסוק מהיום ועד הלילה. נקודה!!".
התשובה הזו שהגיחה לה בפתאומיות, הכתה בי כל כך חזק, עד שהדירה שינה מעיני.
ביום המחר כבר עמדתי בפתחו של אחד מגדולי ישראל לשפוך בפניו את שאלתי מימים ימימה.
המתנתי. המתנתי זמן רב, וכולי תקווה כי המתנה זו תימצא בסופו של דבר משתלמת וכדאית בעת אשר אצא עם פתרון הולם.
נכנסתי, הרב הקשיב בקשב רב, והנהן בראשו קלות, ונראה כמי שהפתרון מונח כבר בכיסו, אך ממתין לסיום דברי מפאת כבודי, סיימתי.
והוא אמר משפט קצר וקולע, שבאותה העת משמעותו לא היתה מובנית לי כלל.
"כשתגיע הביתה, שב ליד שולחן ותפתח את הגמרא", אמר תוך שהוא מושיט את ידו אלי, ללחיצת יד מקובלת לסיום המפגש.
מיד נמתחו איברי בחוסר נוחות ונראיתי כמי שמוחה על תשובתו.
"אבל הרב, אני חוזר אחרי חצות לילה, ללא כח ויכולת ללמוד שום דבר בשעות שכאלו".
הוא הנהן שוב בראשו, תוך שהוא ממשיך ללחוץ את ידי ולכל הנ"ל התווספו להם עוד ארבע מילים, "רק תפתח, יהיה בסדר".
יצאתי, התאכזבתי, ואולי אפילו קצת כעסתי.
היישר אל תוך סדר יומי העמוס המשכתי את אותו היום, ועצתו של הרב כבר אבדה ונשכחה בין שלל המטלות והשיעורים שהעברתי בהמשך היום.
מעט לפני חצות לילה חזרתי לביתי. התיישבתי ליד השולחן במטרה לנוח מעט בטרם אעלה על ייצועי. ראיתי בעיני רוחי שוב את המפגש עם הרב הבוקר ויכולתי לשמוע שוב את קולו השקט, "רק תפתח, יהיה בסדר".
ארון הספרים נראה רחוק מתמיד. הבטתי בו, הרהרתי מעט ולבסוף קמתי ושלפתי מהמדף איזו שהיא גמרא, שאף לשמה הפרטי, לא שאלתי.
התיישבתי שוב ופתחתי בעמוד אקראי.
אותו הרגע המדובר, קרה מיד לאחר 30שניות בדיוק!
קולות חלושים מכיוון אחד החדרים, הליכה שקטה לכיוון הסלון, היתה זו ביתי הבכורה.
"אבא, אני ממש צמאה...", אמרה בשקט כשעיניה עצומות למחצה.
"תשתי חמודה שלי", עניתי.
"אבא, מה אתה עושה?!", שאלה שוב בטרם תצעד לעבר הברז המיוחל.
"אני.... לומד תורה", השבתי מחויך.
"וואוו, כל הכבוד", אמרה ועיניה נפקחו לרווחה לשניות ספורות.
"לילה טוב", אחלנו זה לזה.
באותם רגעים החלה תשובתו של הרב לחלחל בתוככי ליבי והבנתי את משמעותה. הרגשתי כי היד האלוקית המשגיחה ומלטפת נמצאת איתי כאן בסלון ביתי ומסייעת לי בסיוע אישי בתהליך חינוך וגידול נשמות ילדי.
הפלא הגדול היה שדבר זה נמשך גם בלילות שלאחר מכן, כפטריות אחרי הגשם החלו ילדי לקום להם, בכל לילה ילד אחר, זה להרוות צמאונו וזה להפיג את פחדיו. ובפי כולם שאלה אחת זהה: "אבא, מה אתה עושה?".
בכל לילה התעוררה לה נשמה אחרת לתקבל שיעור בחינוך לאהבת תורה מאבא, שחזר עייף מיום העבודה ובסך הכל פותח את הגמרא ומשתף פעולה עם החברותא הנסתרת ששידכו לי מלמעלה.

יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

סוד מידת החסד


אברהם אבינו יושב בפתח האהל ביום חם מאוד, הוא עדיין לא התאושש "מהניתוח", ברית המילה שעשה לעצמו, ומצפה לראות אולי יעבור אדם שיוכל להכניס אותו אליו לאהל לתת לו לאכול ולשתות ולנוח ממאמץ הדרך.

כותב רש"י בשם המדרש: באותו יום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שלא להטריחו באורחים. ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים אליו בדמות אנשים.

אברהם כשרואה את המלאכים בדרך מתחיל במרוץ...  רץ אליהם ומזמין אותם אליו לאכול "מעט לחם וקצת מים". משם יוצא בריצה אל שרה אשתו שתמהר תלוש ותאפה עוגות. משם בריצה אל הבקר לשחוט שלושה עגלים טובים לכבד את האורחים. ולפתיחת הסעודה מביא להם חמאה וחלב ונותן לפניהם, ועומד עליהם כל זמן הסעודה לשרת אותם ולדאוג לכל צרכיהם.

"אברהם איש החסד".

תוצאה של מעשה החסד הגדול של אברהם הייתה: "שוב אשוב אליך כעת חיה (בעוד שנה) והנה בן לשרה אשתך"  הקב"ה מבטיח לאברהם ששרה תיפקד בבן.

בהפטרה נקרא סיפור דומה על אלישע הנביא שהיה מתארח באופן קבוע אצל אישה אחת שלא היה לה ילדים. אותה אישה טרחה בשבילו רבות, בנתה לו עליית גג לגור בה והייתה דואגת לכל צרכיו. אלישע כאות הוקרה מבטיח לה: "וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן...". בהמשך ההפטרה מתאר הנביא איך חלה הילד ונפטר בידיה של אמו... עד שבסוף החיה אותו אלישע הנביא.

סיפור דומה יש אצל רבו של אלישע – אליהו הנביא שהחייה את בנה של אישה גדולה שהייתה מארחת אותו בביתה.

מאיפה מגיע הכח להחיות מתים? מאיפה מגיעה ההבטחה לפקידת עקרות?

הגמרא בתענית אומרת לנו ששלושה "מפתחות" בידיו של הקב"ה ולא מסרם בידי שליח: גשמים, חיה (הריון ולידה), ותחיית המתים. המיוחד בשלושת המפתחות הללו שהם מפתחות שיש בהם כח של בריאה. ואותם השאיר הקב"ה בידיו.
"מפתח" אחד נתן הקב"ה בידיו של האדם שכולל בתוכו את המפתחות האלו (מסטר), והוא מפתח החסד. אדם שעושה חסד עם סביבתו מעניק ונותן הוא נדבק במידתו של הקב"ה, מידת הנתינה וההשפעה ובכך יכול להיות "שותף" עם  הקב"ה בכח הבריאה.
וזה משמעות הפסוקים בפרשת בראשית: "בצלם אלוהים עשה את האדם". מהו צלם אלוקים? נתינה והשפעה ללא תמורה. 

זה הסוד של מידת החסד.          

'ודגלו עלי אהבה' – ריקוד דגלים

  'ודגלו עלי אהבה' – ריקוד דגלים פתיחה: 1.        מהדורות החדשות העסקות במתווה 'ריקוד הדגלים' האם יעבור בשער שכם או לא. ...