יום חמישי, 24 בינואר 2019

נוח ליפול לכבשן האש?


 מצוה מעניינת נצטווינו בסוף הפרשה והיא: כשבונים את הכבש למזבח לא לבנות אותו מדרגות, אלא דווקא על ידי כבש חלק.
והטעם למצוה זו: ש"לא תגלה ערוותך עליו" , פרוש: כשעולים במדרגות צריך להרחיב את הפסיעות, וכיוון שלבשו הכוהנים כותנת לגופם זהו בזיון כלפי אבני המדרגות לפסוע כך.

שואל רש"י: וכי יש בזיון כלפי האבנים לפסוע עליהם פסיעה גסה?
ומבאר – שמציווי זה אנו למדים, מה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה התורה כיון שאנו משתמשים בהם לא ננהג בהם בבזיון, חברך שנברא בצלם ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה שנקפיד על כבודו שלא לבזותו.

ועל כך אמרו חז"ל ''נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו''.

לכאורה נוסח המשפט תמוהה, היה נראה יותר לומר: 'חייב אדם להפיל עצמו', או  'מוטב לו שיפיל עצמו', הביטוי 'נוח' אינו הולם כניסה לכבשן האש, אין ניגוד גדול יותר מזה! אם כן למה השתמשו חז"ל במילה 'נוח'?

כדי לבאר ביטוי זה נביא מעשה המסופר בגמרא על מר זוטרא שהיה לו שכן עני ובכל יום כשהיה חוזר מבית המדרש היה משלשל לו מטבעות דרך סדק שהיה בדלת ביתו. יום אחד אמר העני: אלך ואראה מי עושה לי טובה זו. באותו יום התעכב מר עוקבא מלחזור ובאה אשתו לקראתו, ונתנו יחד את הצדקה לעני. כיון שהרגיש העני כי מטים את הדלת, יצא לראות מי הנותנים. מיד ברחו מר עוקבא ואשתו להסתתר מהעני. נכנסו לתנור (כבשן) ללא אש אך עדיין היה חם. ראתה אשתו של מר עוקבא שרגליו נשרפות מחמת החום. אמרה לו: הנח רגליך עלי, שאיני נכווית...  

שואלת הגמרא: מדוע הסתתרו בתנור חם?

ועונה הגמרא - "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ...".


 ונחזור לשאלתינו – 'נוח לאדם'?

  וההסבר לכך הוא כאשר אדם נמצא במציאות פיזית קשה בשעה שהוא טורח למען אדם היקר לו, כיוון שכל כולו למענו אין הוא חש במצבו שלו.
אמא, העומדת בקור עם תינוקה, תכסה אותו במעילה, ומרוב הדאגה לשלומו לא תחוש לעצמה. אב יציל את ילדיו מבית אפוף עשן, וכיוון שדאגתו נתונה להם לא ירגיש בכאבו.

נוח להם כיוון שהם קשורים כל כך לילדיהם! 

העובדה שרגליה של אשת מר עוקבא אינן נשרפות מורה שהיא קשורה אל העני, וחסה עליו שמא יתבייש, עד שכולה נתונה אליו ולא אל עצמה - נוח לה בכבשן!

במשפט זה מדריכים אותנו חז"ל כשאנו נמצאים בסיטואציה שאנו יכולים להגיע למצב שבו נשפיל את חברנו -  עלינו להתחבר לחברנו לחוש את  מקומו הנפשי, לחוש לכבודו, עד מצב שיהיה לנו יותר נוח להיכנס לכבשן האש ולא לבזותו.

אהבת עולם אהבתיך – אהבת כלולותיך

פסוקי אהבה עצומה בין הקב"ה לעם ישראל, תשוקת החתן לכלה לפני מתן תורה. 


         א.         ירמיהו פרק לא: (א) כֹּה אָמַר יְקֹוָק מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: (ב) מֵרָחוֹק יְקֹוָק נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ..."

מלבי"ם :כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם מעולם..."


         ב.         שמות יט,ד: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי".
"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרי":

רש"י: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם. בגלל מה שעשו לכם ובגלל אהבתי אתכם.

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי : אף על פי שמצרים עובדי עבדה זרה מגלי עריות ושופכי דמים לא נפרעתי מהם אלא בשבילכם.

"ואשא אתכם על כנפי נשרים":

רש"י: על כנפי נשרים - כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני. אף אני עשיתי כן, (שמות יד יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם  (שם כ) ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם:


          ג.          שמות יט,ה: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:

והייתם לי סגלה מכל העמים:

רש"י: אוצר חביב,  כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת: כי לי כל הארץ - והם בעיני ולפני לכלום:
הייתי יכול לבחור במי שאני רוצה כיוון ש"לי כל הארץ",  ובחרתי בכם.


         ד.         שמות פרק יט,ו: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

         ה.         שמות יט, טז: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

רש"י:  בהית הבקר - מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן, שיהא הרב ממתין לתלמיד.
החתן מגיע לפני הכלה לחופה.

ובפרקי דרבי אליעזר פרק מא: ויצא משה למחנה, והיה מעורר אותם משנתם, אמר להם, עמדו משנתכם, כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה וממתין לה, כדי ליתן להם את התורה.


          ו.          שמות יט,יז: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:

רש"י: לקראת האלהים - מגיד שהשכינה יצאה לקראתם (מהר סיני), כחתן היוצא (מהחופה) לקראת כלה, וזהו שנאמר (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא נאמר לסיני בא.

כלומר –  לשון לקראת נאמר להולך לקראת אדם שאף הוא הולך ומתקרב לקראתו , דאל"כ היה צריך לכתוב "את העם אל האלוקים". מגיד שגם השכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא מחופתו לקראת הכלה ושניהם באים זה לקראת זו, כך הקב"ה לאחר שירד על הר סיני יצא ממנו לקראת עם ישראל באהבתו אותם. לכן נאמר מסיני בא ולא לסיני בא.


ספר תשב"ץ קטן סימן תסה : נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה שה' היה מראה עצמו כחתן נגד כלה שהם ישראל.

יום רביעי, 9 בינואר 2019

מצוות בשלמות על ידי חיבור הילדים



"וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:
וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג יְהוָה לָנוּ:"

אומר פרעה למשה: לכו עבדו את ה', אבל תביטו ימינה ושמאל ותראו את האומות שסבבכם שהולכים לזבוח לאלוהיהם, מי ומי ההולכים בכל אומה. רק הגברים שנצרכים לזבוח הם הולכים, לכן כך תראו וכן תעשו.

עונה לו משה: לא כך אצלנו, אלא "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ" אע"פ שאומות העולם לא, אנחנו כן! "בנערינו ובזקנינו נלך" – לצורך הקרבת הקרבן, אבל "בבנינו ובנותינו נלך"  – "כי חג ה' לנו" – אומות העולם שהולכים לזבוח בחג של האלוהים שלהם – אכן רק מי שדרכו לזבוח הולך, אבל אנחנו חג לה' הוא חג שלנו "כִּי חַג יְהוָה לָנוּ".

ואיך חוגגים חג אצלנו?

כותב הכלי יקר: וידוע שאין שמחת האדם שלימה כ"א בזמן שאשתו ובניו וכל קניניו עמו, כי איך ישיר את שיר ה' על אדמת נכר ואשתו ובניו וקנינו נתונים בערבון בעדו, והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, ... ובנינו ובנותינו ילכו לשם שמחה ר"ל שנשמח אנחנו עמהם לקיים מצות ה' עלינו ליתן חציו לה' וחציו לנו ולבנינו, לשם שמחה.

הילדים הם חלק מקיום המצווה!

קיום המצוות בשלמות זה בשיתוף בנינו ובנותינו בחווית המצוה.


בהמשך הפרשה כתובה שאלת הבן הרשע – "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם", "לכם ולא לו, לפי שהוציא עצמו מהכלל", איך הוא נהיה רשע? בשאלתו טמונה שורש הבעיה – הוא לא רואה את עצמו חלק מקיום המצוות, המצוות הם חיצוניות לי הם שייכות לאבא שלי.


את היסוד הזה מקבלים עם ישראל עם המצוות הראשונות. מצוות חג הפסח – "והגדת לבנך". חיבור הילדים לקיום המצוות.


אבני היסוד שעליהם קם עם ישראל


הדאגה לחינוך הדור הבא היא מאבני היסוד של אומתינו.

עם הקמת מדינה נכתב חזון שמבטא את ה'אני מאמין' – קריאת הכיוון שלה. החזון מבטא את הנקודות העקריות והחשובות שעליהם תושתת המדינה.

בפרשה שלנו עם ישראל מתכונן לקראת יציאת מצרים שהופכת אותו לעם. לקראת היציאה הקב"ה מצווה את עם ישראל במצוות הראשונות  שלו כעם. את המצוות האלו אפשר לדמות ל'חזון' – לקריאת הכיוון שהקב"ה מכוון ורוצה שיגיעו אליו עם ישראל.

מובן מאוד שבין המצוות הראשונות תהיה המצווה לחגוג את חג הפסח שמסמל את הבחירה של הקב"ה בנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה.

בנוסף למצווה זו ישנה מצווה נוספת שעם ישראל מצווה בה והיא מצוות 'והגדת לבנך' – מצוות חינוך הילדים. הדאגה לדור ההמשך של עם ישראל , היא אחת מאבני היסוד של האומה, לחנך את ילדינו על מסורת האבות.

וכך מצוה הקב"ה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". הקב"ה מצווה אותנו להיות אקטיבים לפעול ולפנות אל בנינו ולספר להם את אשר ארע לאבותינו. להשריש לבנינו יסודות האמונה, איך הקב"ה הוציא אותנו מעבדות לחרות, והיקים אותנו מעפר,  והוציא אותנו מחשיכה לאורה.

מדוע נבחרה מצוות חינוך הילדים להיות בין המצוות שיסמלו את 'קריאת הכיוון' של עם ישראל?

חינוך הדור הבא מבטא את ההמשכיות של העם, את ההבנה שאנו לא חיים כאן לבדינו ואיננו אחראים למעשינו, אלא אנו חלק מחוליה בשרשרת הדורות – עלינו להמשיך את המעשים הגדולים שהתחילו אבותינו, ולכוין ולחנך את בנינו להיות ממשיכים את דרכינו.

הקב"ה לא מסתפק בציווי אחד ל'חנך את ילדינו' אלא חוזר על הצווי בפרשה שוב כמה פסוקים לאחר מכן. וכך כתוב: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ? ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".
הציווי הזה שונה מהקודם.

בציווי הקודם נצטוונו לפנות אל ילדינו ולחנכם, בציווי זה האקטיבי הוא הילד שפונה אל אביו ומברר על דרכיו ומעשיו מדוע נוהג בהם כך.

חז"ל למדו משינויים אלו על כך שיש לנו סוגים שונים של ילדים. מתעניינים יותר, ומתעניינים פחות. כאלה שרוצים ללמוד וכאלו שאם לא נגלה להם הם לא יתעניינו כלל. ועוד סוגים וגוונים שונים של ילדים.
ועל כולם מצווה אותנו הקב"ה "לבלתי ידח ממנו נדח", אין ילד שנדחה, אין ילד שלא שייך, אלא כל ילד יש לו את הדרך המתאימה לו לקבל את המסורת. יש שאנחנו צריכים לפנות אליו, ויש שנחכה שיתעניין ויבא לשאול אותנו, אבל כולם שייכים, כולם חלק וכולם חוליה בשרשרת.

יום חמישי, 3 בינואר 2019

ארבע לשונות של הגאולה העתידה


בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
יציאת מצרים של כל הדורות


"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

         א.         ארבע לשונות של גאולת מצרים:

באור האור החיים הקדוש:

והוצאתי - מתחת סבלות מצרים שהוא תוקף השעבוד, וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים אבל ישראל היו עובדים קצת כי אימת המצריים היתה עליהם ומעצמם היו עובדים עבודה קלה.
והצלתי - שתעקר עבודה מהם כל עיקר.
וגאלתי - היא יציאתם מארץ מצרים ובכלל פרט זה היא קריעת ים סוף שאם לא כן זו גאולה שאחריה כלייה ב"מ, ולזה לא אמר והוצאתי אתכם מן הארץ אלא וגאלתי לומר הוצאה שיש בה גאולה אם ירדוף אויב ירדוף באף ובחמה שפוכה.
ולקחתי - מתן תורה כי שם נתייחדנו לו לעם וייחד שמו עלינו והוא אומרו והייתי לכם לאלהים.


         ב.         הלשון החמישית וארבע לשונות הגאלה העתידה שמתממשת בימינו:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְקֹוָק:

רבינו בחיי: מצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבא, והוא שאמר הנביא: (יחזקאל לד, יג) " וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". (רד"ק: כי העזים טוב מרעיתם בהרים והכבשים והרחלים בעמקים ובאפיקים והנה ישראל ישובו לארצם וישכנו בכל מושב טוב בהרים ובעמקים)

1. והוצאתים (והוצאתי)- התעוררות ראשונית ליציאה מהגלות.
2. וקבצתים (והצלתי) – תנועת העליה לארץ.
3. והביאותים (וגאלתי – גאולה חומרית) – חיבור לאדמה, תחילת ההתישבות.
4. ורעיתים (ולקחתחי) – חיבור לקב"ה. תנועת חזרה בתשובה הכרה וחיבור לקב"ה. המנהיג נוכח!




          ג.         עם ישראל לא שומע למשה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

תיקון מעשים אלו בימינו בלשון הגאולה החמישית וארבעת לשונות הגאולה העתידה היא למרות העבודה הקשה והקוצר רוח לשמוע למשה לפתוח את העניים ולראות את דברי ה' מתממשים בימינו.

שלבים אלו מקבילים לפסוקים שבפרשת ניצבים (דברים ל, ג-ו):
1. וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ
2. וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:
3. וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:
4. וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: תנועת התשובה אל ה'.


         ד.         התגשמות הנבואה מתוארת בהפטרה:

יחזקאל פרק כח כה-כו: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב: וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
לחפש את יציאת מצרים של כל דור ודור.

הפרשה לשולחן השבת - פרשת וירא

  1.        גדולה הכנסת   אורחים: ביום השלישי לברית המילה בהיותו כואב, יושב אברהם בפתח האוהל כחום היום, וממתין לאורחים. "וְהִנֵּה שְׁל...