יום חמישי, 10 בנובמבר 2022

הפרשה לשולחן השבת - פרשת וירא

 

1.       גדולה הכנסת  אורחים: ביום השלישי לברית המילה בהיותו כואב, יושב אברהם בפתח האוהל כחום היום, וממתין לאורחים. "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים (מלאכים) נִצָּבִים עָלָיו" . אברהם רץ ומזמין לביתו 'ואומר מעט',  "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם ... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם". אבל בפועל 'ועושה הרבה'– "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת". וגם "אֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב" על מנת להכין לאורחים אוכל משובח שלושה לשונות בחרדל. בחוויה זו של מצוות הכנסת אורחים אברהם לא עושה  לבד – " וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר" – אברהם רואה בבנו שותף בחוויית הכנסת האורחים כדי להרגילו במצוות.

2.       להיות מלאך או אדם? שלושה אנשים (מלאכים מחופשים) מגיעים אל אברהם, לכל אחד משימה אחת בלבד מאת ה'. 1. לבשר על לידת יצחק 2. לרפא את אברהם ולהציל את לוט מסדום (שתיהן משימות של הצלה) 3. להפוך את סדום. לכל מלאך שליחות אחת בלבד, סיים את המשימה, סיים את השליחות.  לאחר הבשורה על לידת יצחק – פונים האנשים לדרכם. שני מלאכים נשארו. " וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה " ובהמשך הפסוקים מסופר " וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה " אל לוט. אצל אברהם הם אנשים ואצל לוט הם מלאכים – ומסביר שרש"י: כאשר השראת שכינה עליהם הם נקראים אנשים ולא מלאכים. וכך אומר הנביא זכריה על היחס בין האדם למלאך: " וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" – למלאך משימה אחת "בחייו", אין לו במה להשתפר ואין לו איך להתקדם. אבל האדם המהלך, שהשכינה שורה עליו מקבל משימה ועוד אחד, שליחות אחת ועוד אחת ובכך יכול להתקדם ולהתעלות.

3.       אחריות לשלום העולם: "וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד", כך קראנו בפרשה הקודמת. אבל אברהם – אב המון גויים שאינו חי רק לעצמו ודואג מצרת חברו עומד ומתפלל בפני ה' "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר " אולי הם יצליחו להחזיר בתשובה את כולם, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". אבל אין חמישים ולא ארבעים ולא שלושים ולא עשרים או עשרה. "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מִן הַשָּׁמָיִם". לוט הוברח מהעיר על ידי אחד מהמלאכים, אשתו נהפכת לנציב מלח ואברהם נוסע ומתרחק לגרר.

4.       אברהם בגרר: הסיפור ממצרים חוזר גם בגרר, אברהם מספר את האמת ששרה היא (גם) אחותו (אחיינית), ושרה נלקחת לבית אבימלך מלך גרר. שרה מתפללת לה' ואבימלך וכל אנשיו נענשים במחלה משונה וכל הפתחים שבגופם נסגרים. לאחר שמתגלה ה' בלילה לאבימלך – אבימלך מחזיר את שרה לאברהם ואברהם מתפלל עליו ועל בני ביתו "ללידה קלה" – לפתיחת כל הנקבים...

5.       כל המתפלל על חברו נענה תחילה: זכות תפילתו של אברהם על האחרים עומדת גם לו, ועוד לפני שהם נרפאים – "וה' פקד את שרה", שרה נפקדת "שכל המתפלל על חברו נענה הוא תחילה". "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו" "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ יִצְחָק", "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים". וביום הגמלו עושה אברהם משתה הודיה גדול להודות ולהלל על לידת בנו.

6.       איזה מכשול יש לי בבית: יצחק גדל בביתו יחד עם אחיו הגדול ישמעאל, "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית מְצַחֵק", צחוק שלא מוצא חן בעיינה, לא צחוק של שמחה אמיתית. ביתי הוא מבטחי... אבל בתוך הבית שלי מה לא בטוח, איפה הילד שלי גולש, איזה סרטים הוא רואה ומה מצחיק אותו... מול הרע שעלול להחריב את הבית שלנו נלחמים בכל הכח, וכך אומרת שרה לאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ".

7.       קדושה אני מבקש: יצחק מתעלה בביתו בצילו של אברהם – ואז מנסה אותם הקב"ה בנסיון העשירי לאברהם, והראשון ליצחק. ועוד לפני שאברהם יודע מה הנסיון קורא אליו הקב"ה "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם" איפה המקום שלי ביחס לשליחות, באיזו תודע אני חי, האם אני מוכן להקרא לדגל בכל שלב? לקריאה של הקב"ה לאברהם למשימה, עוד לפני שאברהם יודע מה יהיה מוטל עליו, הוא עונה "וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" – הנה אני כאן, הנה אני מוכן לכל אשר תאמר לי. לאחר התמסרות כזו למשימה אומר לו הקב"ה " קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְהַעֲלֵהוּ לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".  העקדה מעולם לא הסתיימה, ונשארה בנקודת המחשבה והרצון, ובזה אנו מסיימים את הפרשה בתכלית העבודה "הנני" כאן לפניך  לאוהבך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

 

שבת שלום ומבורך

יום שישי, 28 באוקטובר 2022

לעצור ולספר את הסיפור המשמעותי - פרשת נח

 

יש שנים שיכולות לעבור ברגע, מה היה לי באותה שנה, משהוא משמעותי?

יש סיפורים שיכולים לעבור בלא משמעות

יש סעודות שבת שעוברות בכל שבוע , אחת ועוד אחת...

אנחנו רוצים – שנים משמעותיות, סיפורים טובים וסעודות שבת משפחתיות עם תוכן חשוב...

לכן נעצור את גלגל הזמן שרץ במהירות של 2000 שנה לשבועיים, 20 דורות חלפו להם במהירות

ונתחיל לספר את סיפור אבותינו הסיפור של עמנו.

 

בראשית (פרשת נח) פרק יא פסוק כו - לב

(כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן:

פתיחת הסיפור – כשהתורה מציינת "ואלה תולדות" – יש כאן תולדה משמעותית.

(כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט:

(כח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים:

סיפור אברם שובר את הטרפים והטרפים.

רש"י: ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

(כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה:

(ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד:

דיבור ה' אל אברם ללכת אל ארץ ישראל לא מוזכר בפרשה זו אל ארק בפרשה הבאה. אבל אברם הרגיש את הצורך לחפש את האמת ככל הנראה בארץ כנען ויצא לדרך.

[1]דמותו של אברהם היא אדם העסוק ברוחניות 'אדם רוחני' – הוא לא יכול להנהיג משפחות ואנשים בדרכים ולכן מספרת לנו התורה -

 

(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
אומנם להשאר מנותק מהמציאות ולהכנס לארץ הקודש ארץ שבה המציאות קדושה – זה לא אפשרי. לכן – אברם מקבל את המושחות לידיים – ומקבל את כוח ההנהגה תרח אביו מת – ודבר ה' מתגלה אל אברם "לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך"

(לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן: ס

 



[1] העמק דבר בראשית (פרשת נח) פרק יא פסוק לא

(לא) ויקח תרח את אברם בנו וגו' ללכת ארצה כנען. אף על גב שלא היה עוד מאמר ה' לאברהם אבינו, מכ"מ כבר היה הערה מן השמים וראה מרחוק קדושת הארץ, וכמש"כ להלן ט"ו ז'. והא דכתיב ויקח תרח וגו', אף על גב דעיקר רצון אותה יציאה היה אברם ובעצתו, מכ"מ כיון שהיה אברם שקוע ברעיונות אלקיות או חכמות, ולא יכול להנהיג נסיעה הוא וביתו, על כן נמסר הנסיעה לאביו והוא לקח את אברם וכל הכבודה על ידו:

הוי דן את כל האדם לכף זכות

 


·         השאלה: למה לדון את נח לגנאי, ומה "כואב" לנו להשאיר את הרושם החיובי על נח?!

 

א.      א. המקור:

בראשית ו,ט: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:

ב.       .ב. דרשת הגמרא:

סנהדרין קח.: אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים היה בדרתיו] אמר רבי יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם"

קובץ שיטות קמאי: ור"ש בן לקיש אמר בדורותיו היה צדיק כ"ש שאלו היה בדורות אחרים של צדיקים היה צדיק יותר לפי שהיו ידיו מתחזקות יותר לעבוד את השם (יד רמה)

ג.        .ג. רש"י – יש דורשים לגנאי:

רש"י על התורה: בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:

 

 א..ד.       מהר"ל – להכיר דרכי הנהגתו של הקב"ה:

גור אריה בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק ט

בזה פליגי - מפני שהכתוב בא ללמד במלת "בדורותיו" למה עשה הקדוש ברוך הוא נס עם נח והצילו מן המבול, וסבור מאן דאמר 'לגנאי' שהצלתו הוא מפני שבדורו היה צדיק, וכיון שלא היה צדיק יותר בדורו היה נקרא 'צדיק', והקב"ה עושה לו נס אף על גב שאילו היה בדור צדיקים לא היה צדקתו נחשב לכלום. וראיה שהקב"ה עושה הנס אחר שאין צדיק יותר ממנו - שכן פירש רש"י[1] אצל לוט בפסוק "פן תדבקני הרעה" (להלן יט, יט) עיין שם, ולפיכך היה ניצול. ולאידך לישנא דאמר 'לשבח' - היה נצול מפני שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ולפיכך היה הקדוש ברוך הוא מחשיב מעט צדקותיו לרב, והיה מצילו.

והשתא יש מחלוקת בשביל מה היה ניצול נח. והשתא לא יקשה גם כן למה מספר הכתוב בגנותו של צדיק למאן דאמר לגנאי, אלא הכתוב מגיד לך בשביל מה היה ניצול נח, ללמוד מדת הקדוש ברוך הוא, כיון שהיה צדיק בדורו.

והשתא לא יקשה מה שפירש למעלה 'הואיל והזכירו ספר בשבחו' משמע שבא הכתוב לספר שבחו, דלא פליגי אלא במלת "בדורותיו", ולא פליגי ב"איש צדיק", דודאי הכל מודים שנכתב זה בשביל שבחו, רק מלת "בדורותיו" למה נכתב, אי לשבח אי לגנאי:

ה.      

ה   .ה. מבט של נח על עצמו – בענוותנותו:

אוהב ישראל בראשית פרשת נח

אלה תולדות נח גו' בדורותיו [ו, ט]: ופירש רש"י ז"ל יש מרבותינו דורשין אותו לשבח ויש דורשין אותו לגנאי כו'. ולכאורה יפלא למה ידרשו לגנאי מאחר שאפשר לדורשו לשבח לאיש צדיק תמים כזה. אכן י"ל דשניהם אמת וכל אחד ואחד דורש טובו ושבחו של נח הצדיק. ודרשה ראשונה הוא כפשוטו דמכל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק ביתר שאת. והיש דורשין לגנאי ר"ל שעיקר השבח שהעידה התורה עליו הוא זה שלא היה נחשב בעיניו לכלום. וכל עבודתו וצדקתו וזכיות אשר עשה לא היה כל כך נחשב בעיניו. כי אמר בלבו בדור הזה שהם רשעים אז אני נחשב לצדיק נגד אנשי דורי. כי השי"ת רואה מעשיהם הרעים ולכך מחשב אותי לצדיק נגדיהם אבל אילו הייתי בדור של צדיקים כמו אברהם וכדומה לא היו מעשיי וצדקותי נחשב לכלום ולמאומה נגד מעשיהם וצדקותיהם של אותם הצדיקים כי עדיין לא עשיתי כלום וזהו עיקר השבח שהעידה עליו תורתנו הקדושה. צדיק תמים היה בדורותיו. ר"ל שנח היה סובר כן במחשבתו שהוא רק צדיק נגד אנשי דורו מחמת שהיה שפל נבזה בעיניו למאוד. ונמצא ששני הפירושים דורשין שבחו וטובתו ושניהם צדקו יחדיו והבן:

ו.        .ו. לימוד זכות על ישראל:

זוהר חדש פרשת נח דף כט.:

בקושי אני ניצלתי, איך אלמד זכות:

רַבִּי אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים, לָא הֲווֹ כְּלוּם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּפִלְכֵי טְבֶרְיָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מָה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ? אָמַר לוֹ, אֲפִלּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבֻשָּׁלִים בֵּין הַבְּסָרִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה בֵּין עֲנָבִים מְבֻשָּׁלִים, לֹא הָיוּ כְלוּם.

                                צדיק לפי דורו:

מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (בראשית ז) כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב (בראשית ז) כִּי אוֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה? כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים. אָמַר בְּלִבּוֹ: וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאֶמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

                                למרות זאת היה עליו לבקש רחמים:

לְבָתַר אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל בְּנוֹהִי.

אַחַר כָּךְ אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַל כָּל זֶה הָיָה לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנּוֹחַ לוֹ מִי שֶׁאוֹמֵר טוֹב עַל בָּנָיו.

                                למדנו מגדעון:

מְנָא לָן, מִגִּדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ, דְּלָא הֲוָה זַכַּאי, וְלָא בַּר זַכַּאי, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר טִיבוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שופטים ו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךָ זֶה. טִיבוּתָא דָא דַּאֲמַרְתְּ עַל בָּנַי, יְהֵא לָךְ חֵילָא סַגִּיאָה, לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִן יְדָא דְמִדְיָן.

מִנַּיִן לָנוּ? מִגִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה צַדִּיק וְלֹא בֶן צַדִּיק, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כָּתוּב בּוֹ? (שופטים ו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךְ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךְ זֶה? הַטּוֹבָה הַזּוֹ שֶׁאָמַרְתָּ עַל בָּנַי, יִהְיֶה לְךְ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַצִּילָם מִיַּד מִדְיָן.

                סיפור גדעון:

שופטים פרק ו פסוק יא - יד

וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן: (יב) וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְקֹוָק עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְקֹוָק וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְקֹוָק וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: (יד) וַיִּפֶן אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ:                           

רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו פסח היהאמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד,א), ועתה נטשנואם צדיקים היו אבותינויעשה לנו בזכותםואם רשעים היוכשם שעשה להם נפלאותיו חינם כן יעשה לנוואיה כל נפלאותיו?".

בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוותאלא גם גדעון עצמוגדעון לא היה בעל מדריגהואפילו זכות אבות לא היתה לו. בנוסף אבא שלו הקריא לו את ההלל... הדבר היחיד שהיה לוזו היכולת לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר טוב על ישראלוהנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירהומכוחה מסוגלת האומה להכריע את מדין.


המשך דברי הזוהר - אפילו צדיק גדול נענש אם לא מלמד זכות:

וְעוֹד אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל פִּי דִּיהֱוֵי צַדִּיקָא רַבָּה מִכָּל עָלְמָא, וְיֵימַר בִּישָׁא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי דֵלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא מִן כָּלְהוֹן. וְלָא אַשְׁכַּחְנָא צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלכים א יט) כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּיהּ.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל מִכָּל הָעוֹלָם, וְיֹאמֶר רַע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל - עָנְשׁוֹ גָּדוֹל מִכֻּלָּם, וְלֹא מָצָאנוּ צַדִּיק טוֹב כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דּוֹר, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךְ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךְ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרַע הַרְבֵּה לְפָנָיו.

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שם) וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים. אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵין יָאוֹת לְמֵיכַל, מַאן דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל בָּנַי.

בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב בּוֹ, וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשּתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּעֵת רָאוּי לֶאֱכֹל מִי שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל בָּנַי.

 

 



[1] רש"י בראשית (פרשת וירא) פרק יט פסוק יט

(יט) פן תדבקני הרעה - כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפית לאליהו (מ"א יז יח) כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה:

יום שלישי, 25 באוקטובר 2022

שמחת תורה – קבלת תורה שבע"פ

 

– התערותא דלתתא – המשך חדש לסיפור המוכר

" שמחת תורה שבע"פ שבני ישראל גורמין" – שפת אמת.

 

א.      תעצרו עימי – שני סיפורים

במדבר כט,לה[1] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת  תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

רש"י: ומדרשו באגדה לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות וכשבאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם:

 

ויקרא פרשת אמור כג,לו: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

חזקוני: משל למלך שבאו בניו להקביל פניו, פעם ראשונה אמר להם מתי תחזרו לי אמרו לו לחמשים יום פטרם לשלום שניה אמר להם מתי תחזרו אמרו לו לד' חדשים פטרם לשלום בשלישית אמרו לו לא נוכל לחזור עד לאחר שבעה חדשים אמר להם א"כ בבקשה מכם תתעכבו עמי עוד יום אחד כדי שאשבע בראייתכם. מאחר שתאחרו כ"כ לפיכך אין עצרת לישראל בפסח לפי שחוזרים בשבועות ולא בשבועות לפי שחוזרים בסוכות אבל בסוכות שאין חוזרים עד הפסח מפני הגשמים הקדוש ברוך הוא מעצרן יום אחד.

               

עד כאן מצוות החג מהתורה, עצרת!

אין מצוות בחג, זה לא חלק רגיל משלושת הרגלים שיש לנו בהם מצוות, אלא זה תורה משמים – בקשת הקב"ה מאתנו להשאר עמו עוד יום אחד.

 

ב.       המשך הסיפור:

ישבו עם ישראל עם הקב"ה בסעודה ואמרו לו – יש לנו הפתעה בשבילך... אתה מראה לנו אהבה ואנו מחזירים אהבה.

היום אנחנו מסיימים את תורתך – מאהבתה ושמחה בה בכל שנה ושנה אנו חוזרים עליה והיום אנחנו מסיימים עוד חזרה.

 

שלושת הרגלים כנגד שלוש תפילות ביום, שמיני עצרת החג שמוסיפים – כנגד תפילת מוסף.

שבועות שמחת תורה שבכתב ושמיני עצרת שמחת תורה שבע"פ שבני ישראל גורמים.

שמחת שמיני עצרת – והיית אך שמח  - שמוסיפים שמחה יותר.

 

ג.        מסיבת סיום בהתחלה

ממתי עושים מסיבת סיום עושים בתחלת השנה, מסיבת סיום עושים בסוף שנה!!

שפת אמת דברים לסוכות שנה תרלד

שמחת תורה הוא הכנה על כל השנה להיות קבוע בתורה כמ"ש חז"ל על שלא ברכו בתורה תחלה. ולכן בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלקים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה. כמ"ש במדרש וזאת הברכה שיש ברכת התורה לפני' ולאחרי'. וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה. מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה. מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה כנ"ל:



[1] במדבר רבה פינחס פרשה כא סימן כג:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ... אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא כבדוך אלא אמרו (בראשית יא) הבה נבנה לנו עיר וכן לסדומיים וכן לפרעה וכן לסנחריב וכן לנ"נ =לנבוכד נצר= שמא הקריבו אחד מהם פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא הקריבו אלא הכעיסוך,ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל ...?

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדים ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי, נכבדת נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבים לפניך שנאמר (במדבר כח) ובראשי חדשיכם, בפסח הקרבנו לך, ראש השנה הקרבנו לך, יוה"כ הקרבנו לך, וכן בחג אפילו מועד אחד לא בטלנו, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך (ישעיה כו) יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ אמר להם הקדוש ברוך הוא חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם שנאמר ביום השמיני עצרת.

 

לשמר את האורות מכל החגים

 


 

שפת אמת דברים לסוכות שנה תרלה

שמ"ע הוא ברכת החג. כי מצות סוכה לצאת מדירתו לחסות בצלו ית'. ואנחנו כמו אורחים בביתו של הקדוש ברוך הוא. וכ' ביום השמיני שלח את העם. ושלוח לשון לוי' שבעה"ב צריך ללות האורחים. והוא מה שמצות סוכה וימי החג נותנין ברכה לישראל לבתיהם. וכן איתא בגמ' תשלומין דראשון הוא. ופי' עצרת תהי' לכם הוא כי בנ"י מקבלין כל השפעות שניתן בימים אלו כי בכל שנה ניתן חיות חדש בר"ה ויוכ"פ סוכות לכל הנבראים. והמקבלים הם בב' בחי' א' שמח במה שמקבל לו לגרמי' וזה האומות וזה רק לשעה לכן מתמעט טובתם. אבל בנ"י שמחין במה שהקב"ה משפיע להם אשר ע"י כן יש להם דביקות בו ית'. שכן המשכיל שמח בקבלת מתנה מן המלך מצד המלך יותר מחשיבות של המתנה עצמה. וקבלה זו יש לה קיום לעולם. ועי"ז זוכין בנ"י לקבל כל ההשפעות שכן הי' רצונו ית' בכל השפעתו שיהי' הקבלה כראוי. וז"ש חז"ל סעודה קטנה שאהנה מכם דייקא שבנ"י מקבלין כדי להתדבק בו לעשות רצונו לא להנאתן. וז"ש עצרת תהי' לכם שנשאר מקוים השפע לכם ולאומות הי' רק לשעה:

יום שישי, 14 באוקטובר 2022

שבת חול המועד - התערותא דלעלא ודלתתא

 מיקוד מטרה בעבודת העולם – שבת חול המועד סוכותא.    

  א. תיאור מצב

חול, המועד, שבת – מה היום, יום חול, מועד או שבת?

 

ב.       ב. בחזרה למקור:

בריאת העולם - "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ". למה? כי "אָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". (בראשית ב,ה)

מדרש אגדה (בובר) בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ה

[ה] וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. קודם שיצאו על הארץ אילנות ועשבים, למה לפי שאילנות ועשבים אין באים כי אם מכח מטר, והקב"ה לא המטיר על הארץ, לפי שעדיין לא נברא האדם שיעבוד את האדמה ומתפלל על הגשמים שירדו וגם אד לא היה שיעלה מן הארץ וישקה את האדמה עד שנברא אדם, ולכך כתיב וייצר ה' וגו' (פסוק ז)..."

רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ה

כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

וכל עשב השדה טרם יצמח - עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי:

 

"עולם חסד יבנה" -  הכנה ראשונית בחסדו של הקב"ה ולא על ידי תורה ומצוות שעושה האדם שמקיימים את העולם. לאחר מכן ההוצאה של הבריאה לפועל ממתינה לעבודת האדם.           

 

ג.        ג. לעשות רצון בוראנו – עם התערותא דלעלא

סיכום רש"ר הירש: האדם בתווך, בין הקב"ה לעולם. ומטרתו למלא וליישם את רצון ה' בעולם, לרומם ולקדש את העולם על ידי הכלים שיקבל מהקב"ה.

רש"ר הירש בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ה

ואדם אין לעבוד את האדמה: אין הארץ מתפתחת אלא למען האדם, - לצורך עבודתו המוסרית עלי אדמות. שלטון האדם באדמה קרוי בעברית "עבודה", ... אמור מעתה: אין "עבודה" אלא התבטלות; העובד מבטל את רצונו - מפני רצון אחרים ומטרתם. האדם השליט באדמה, עובד במישרין את ה'; ואילו בעקיפין הוא עובד את האדמה, - שכן ה' העבידו למטרותיה. האדם מנצל את כוחות האדמה, והוא משנה את פניה לצורך מטרותיו; אך מטרות האדם ניתנו לו מידי ה'; ומשום כך אין הארץ מקפחת את ייעודה, אלא היפוכו של דבר: היא משיגה את ייעודה. הטבע הפיסי מתעלה על ידי פעילות האדם, והוא נעשה שותף לתכליתו המוסרית של העולם. שעה שהאדם הוא "אדם" כשמו, הרי שלטונו באדמה הוא "עבודת האדמה": הוא עובד את האדמה וכך מקדם את ייעודה. ה' אלהים יתן את הגשם - לצורך עבודת האדם באדמה. ... וכך אומר ה' בתורתו: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, - ונתתי מטר ארצכם בעתו; - ואם יפנה לבבכם, - ועצר את השמים ולא יהיה מטר". (דברים יא). הנה זה המעמד שניתן לישראל ולארץ החוק האלהי.

 

ד.       ד. קידוש החודש בידי ישראל – שותפות בבריאה

שמות רבה (וילנא) (פרשת בא) פרשה טו סימן כד

ד"א החדש הזה לכם, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים, ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים, ויש מהם אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום, ואל תתמה על זה שהקב"ה קדש את ישראל שנא' (ויקרא כ) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש, רצונך לידע צא ולמוד מכלי השרת משה קדש את המשכן ואת כל כליו מי היה מקדשם יכול היה משה לבא ולקדשן אלא מה היו עושין היה הכהן מקבל בו דבר של קדש והכלי מתקדשת כשם שקדש משה בדם המזבח או יין נסך או מנחה מערה בכלי חול וכלי חול מתקדש, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקדש מתקדשת, עאכ"ו ישראל שהם קדושים ומקדשים את החדש, אמר הקדוש ברוך הוא אני קדוש אני ולעצמי אני מקדש אלא הריני מקדש את ישראל והן מקדשין אותי, לכך כתיב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם, וכן דוד אומר (תהלים כב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומתי התחילו ישראל לקדש את החדש במצרים, הה"ד החדש הזה לכם.

 

ה.      ה. השבת קדושת הקב"ה בעולם

קדושה עליונה בעולם – קביעה וקיימא – קדושה המחיה את העולם.

ומתוכה – ישראל המקודשים, מקדשים את הזמנים.

ביצה יז. : תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בשבת. בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה [ואומר] של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים. תני תנא קמיה דרבינא: מקדש ישראל והשבת והזמנים. אמר ליה: אטו שבת ישראל מקדשי ליה? והא שבת מקדשא וקיימא! אלא אימא: מקדש השבת ישראל והזמנים.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מט עמוד א

מקדש ישראל והזמנים! - ישראל דקדשינהו לזמנים

 

ו.        ו. עבודה במעגל השנה, ומעגל המצוות

מטבע ברכה:

עץ חיים שער מוחין דצלם – שער כג דרוש ו':

והנה בכל פעם שרוצין להמשיך להם מוחין צריך שתחלה יזדווגו או"א ומשם ימשכו המוחין לזו"ן. אמנם בזווג ההוא צריך שיעלו זו"ן מ"ן וענין העלאתן מ"נ הוא המוח שלהם שהם בחי' נשמה הפנימים שלהם. והנה קודם שיעלו בסוד מ"ן צריכין לקבל הארה מלמעלה וא"א לקבלם אם לא ע"י זווג או"א ופי' הדבר כמ"ש שב' זווגים יש באו"א,  א' זווגם הוא בסוד חיצונותיהן והוא תמיד להחיות העולמות חיות מוכרח לצורך עצמן ואם זה הזווג יתבטל אפילו רגע א' יתבטלו כל העולמות ח"ו והב' הוא בסוד הפנימית והוא לתת מוחין לז"א כדי שהם יולידו נשמות בעולם שהוא פנימית העולמות כנודע וזה אינו תדיר. והנה זווג א' התדיר א"צ שיעלו זו"נ בסוד מ"נ אמנם ההוא רוחא דשביק אבא באמא בביאה ראשונה אשר ההוא רוחא שורש זו"נ וכל שאר הנשמות הנמשכין מזווג או"א וההוא רוחא מספיק אז למ"נ אך הזווג הב' הוא לצורך מוחין שהוא לצורך זווג זו"נ להוליד נשמות שהם פנימית העולמות אז זו"נ ממש עולין במ"נ והנה כל מוחין הפנימים דיניקה דמצד אמא תמיד הם בו לעולם ועתה ע"י מ"ן בכח ההוא רוחא כנ"ל נעשה זווג או"א בבחי' יש"ס ותבונה והוא זווג התדיר ואז נשלם בחי' מוחין בחג"ת דיניקה שהם חיצונותיהן והם אלקים.

 

שער הכוונות מטבע ברכה: וביאור ענין זה הוא כי שני מיני שפע הם הא' הוא לקבל בתחל' בחי' שפע לשיהיו ראוים ומוכנים לעלות ואחר שכבר עלו אז הם מקבלים שפע האמיתי הנכון והנאות להם ולכן בתחיל' צריך להוריד שפע עליון ע"י ברוך הנז' אל אתה שהוא החסד ואח"כ אל הויה שהוא הת"ת ואח"כ אל אלוקינו שהוא הגבורה וע"י זה השפע יכולי' לעלות אל הבינה ואז בעלותם אל הבינ' נק' הוא מלך כי אין מלך בלתי חיילות אשר הוא מולך עליהם וגם היא נק' העולם ואז לוקחים השפע האמתי הראוי להם וזהו אשר קדשנו כו'

 

ז.        סיכום:

קיבלנו את האפשרות והחסד מהק"ה להמליכו בראש השנה – התערותא דליעלא. המלכנו את הקב"ה – התערותא דלתתא – והעלנו את העולמות והתקדשנו והיינו כמלאכים ביום הכיפורים.

בחג הסוכות המשימה – להוריד את כל השפע הגדול השלם שאנחנו מקבלים מהקב"ה לעולם הזה ולקדשו – על ידי קידוש הטבע, ארבע מינים וסוכה.

שבת חול המועד – עוזרת לנו לחוות סיכום של הכל. קדושה עילאה, חול, ומועד שמתקדש על ידנו.

יום שבת, 24 בספטמבר 2022

נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אליך – קול השופר שממליך מהפינות החשוכות

 

הסיפור לקוח מהרב עמיחי שוקרון: מעשה במלך שהיה לו אוהב אחד – איש חכם ונבון, איש סודו ונאמן עליו בכל ענייניו. המלך היה מתייעץ איתו, גם על דברים סודיים בענייני הממלכה, גם בעניי מלחמות, מינויים חשובים ואפילו עניינים אישיים. ממש היה איש הסוד של המלך, שהמלך סומך עליו בכל ענייניו.

הממלכה היתה שקטה ונעימה, ואזרחי המדינה שמחו מאוד במלך. הוא היה מיטיב איתם, לוקח מיסים בצורה סבירה וקדושה לצרכי העם שלו.

לקראת יום ההמלכה הנחגג בכל שנה של המלך, ויהי בשנת שלוש למלכו, עשה משתה לכל שריו ועבדיו, לחגוג את מלכותו. העם אהב מאוד את המלך, ושמח בחגיגות האלה. לא פעם, המלך היה עובר באיזו עיירה – והקהל היה מריע לו "יחי מלכנו". למלך ולעם היה טוב. הקשר היה מצויין, והיה שלום ושמחה בממלכה.

הגיע יום ההמלכה של המלך, וכניסת המלך לחצר הגדולה של הארמון היתה מלווה בקריאות "יחי המלך" רמות של כל המשתתפים. כולם הריעו למלך בקול גדול, בשמחה גדולה על המלך המיוחד שלהם, שעושה טוב לממלכה.

אותו אוהב קרוב לא השתתף בחגיגה. כשכולם צעקו "יחי המלך" ביום ההמלכה, הוא היה עסוק בדבר אחר לגמרי. הוא שמע שמועה שבעיירה קטנה בקצה המדינה, יש חבורה שאיננה מרוצה מהמלך, והיא מחפשת למרוד במלך. האוהב היה בדרכו לשם בכרכרה מלכותית, לנסות ולברר האם השמועות נכונות.

כשהוא הגיע לעיירה הצדדית, הוא קצת שאל וקצת חקר, והגיע לאדם שכנראה מוביל את המרד הקטן הזה. אותו מורד לא הסתיר את כוונותיו, ואמר לאוהב המלך – הרי אתה אדם חכם ונבון, ומכיר את כל תכניות הממלכה, את דרכי השלום והמלחמה, צורת המיסוי וכו' – בוא איתנו, ונשים אותך למלך עלינו. למרות היותו נאמן למלך, חשב האוהב לעומקה של ההצעה, ואמר לעצמו – שאולי באמת כדאי ללכת עם חבורת המורדים.

מיד ניער מחשבות אלה מראשו וצעק "יחי המלך! יחי המלך!" הוא מלכנו ואנחנו נאמנים לו. למה נפשע במי שמיטיב ועושה כל שביכולתו כדי להגן עלינו ועל משפחותינו!?

ע"כ הסיפור

מעשיו של מי גדולים? של העם המריע בחצר ארמונו של המלך, או של האוהב, שמביע נאמנות למלך ברגעים קשים? להמליך את המלך כשכוחו ועוצמתו ניכרים – זה לא קושי גדול. זאת אומרת, לצעוק "יחי המלך" כשהוא בשיא כוחו – זה דבר יפה, אבל לא בטוח שזה קונץ כל כך משמעותי... החכמה היא, אם בחדרי חדרים יש מישהו שאומר לך – נראה לי שהמלך הזה, צריך להחליף אותו – הווו! שם זו הנקודה החשובה בה צריך להגיד – חס וחלילה! הוא המלך ואני נאמן לו!

·         איפה אנחנו נדרשים להמליך את המלך?

אנחנו מתחלקים לחלקים רבים במעמד תקיעת השופר והכרזת 'יחי המלך'.  

אנחנו אומרים בסליחות "נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אליך" – כל אחד מאתנו יודע אילו חלקים בתוכו מחוברים לה' יתברך, ואילו חלקים רחוקים.

גמרא (ראש השנה טז:): "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".

הרב אליהו דסלר מבאר שאמנם ישנם יחידים באנושות שהם צדיקים גמורים כדברי הגמרא (בבא בתרא יז.): "שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב: ולבי חלל בקרבי".

וכן ישנם רשעים גמורים שמרשעותם נלקח מהם כוח הבחירה החופשית, הם אינם שולטים בעצמם. כמו פרעה הרשע שלקחו לו את כוח הבחירה, כפי שכתוב (שמות ז,ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה"

 

אך רוב העולם (אנחנו) גם צדיקים, גם בינוניים וגם רשעים:

צדיקים – במה שאין לנו כמעט בחירה לחטוא, ברור לנו שנבחר בטוב (לא נרצח, לא נגנוב סתם, לא נאכל חזיר וכול') ואין לנו בכלל יצר הרע לשתות דם למשל...

רשעים – במה שאנו מוותרים לעצמנו מלכתחילה ("שויתי השם לנגדי תמיד", "תיקון חצות", "תפילת ותיקין" וכדו').

בינוניים – בנקודות שאנו מתמודדים איתם יום יום.

ההתמודדויות היום יומיות הן נקודת הבחירה שלנו! שם אנו צריכים להשקיע!

 

קל לעמוד ולצעוק יחי המלך עם החלקים שבתוכנו שהם צדיקים גמורים – נאמנים למלך, מחוברים אליו.

החכמה היא "נחפשה דרכנו ונחקרה" – לחפש את המקומות הנידחים בתוכנו, את המעשים הרוחקים מהמלכת ה' שאנחנו עושים ויושבים בתוכנו.

"ונשובה אליך" – קול השופר הבוקע ממעמקי הנפש, מהחדרים הצדיים, מהעירות הרחוקות – גם שם אנחנו צריכים להמליך את הקב"ה ולקרא משם יחי המלך!!!

זכרון חסד נעוריך - מתן תורה וקול השופר

 

 [מתוך מנחת אשר שיחות על המועדים]

א.      זיכרון למתן תורה:

הנה כתב רבי סעדיה גאון דאחד מעשרת הטעמים לתקיעת שופר בר"ה הוא להזכיר את מתן תורה שבו ניתנה התורה בקולות וברקים. ויש להבין מה הקשר בין מתן תורה לר"ה.

ומצינו משל נפלא מדברי רבי לוי יצחק מברדיטשאב אשר מסביר במקצת את הקשר ביניהם.

מלך אחד נהג מדי פעם לטייל בגפו ביער ליהנות מן העצים והפרחים מהחיות והעופות ואף אחד ממשרתיו רואי פני המלך לא ידע היכן הוא פעם אחת הפליג ליכנס למעבה היער והלך לאיבוד שעה ארוכה הלך אנה ואנה ולא מצא את דרך המלך בשוטטו ביער פגש בפראי אדם שוכני המערות שביער ושאל אותם היכן היא דרך המלך והיכן הוא ארמון המלוכה ענו הפראים את המלך אין אנו מכירים ואת שמעו לא שמענו ככל שנקף הזמן וככל שהעמיק לתוך היער גברו פחדו ועצבונו עד שפגש אדם וגם אותו שאל היכן היא דרך המלך ואיה מקום כבודו איש זה נפל לפני רגליו ואמר אדוני המלך את קולך שמעתי בתוך הגן ואשרי לי שזכות נפלה בחלקי להיות זה שמושיט את ידו למלך רם ונשא וזוכה לשרתו וללוותו עד בית המלכות הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו וכאשר חזר המלך לארמונו הפשיט את פרוותו הגסה של בן הלויה והלביש אותו מחלצות בגדי משי ורקמה ואת הפרוה הגסה הלביש על פסל בדמות דיוקנו של איש זה שהציל את המלך והחזירו לבית מלכותו עברו שנים רבות והאיש שהציל את המלך נשכח לגמרי מתודעת ההמונים ופעם אחת עבר עבירה חמורה ונשפט למות לפני שהוציאוהו להורג ביקש את בקשתו האחרונה שיפשיטו מעל הפסל שעומד בחצר המלך את פרוותו וילבישוהו בפרוה זו ויביאוהו לפני המלך.

כאשר ראהו המלך לבוש באותו הלבוש שבו נפגשו ביער ופתאום הכירו המלך נכמרו רחמיו עליו ולבו עלה על גדותיו מאהבה וגעגועים ברב התרגשות אמר המלך זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך עמי במדבר בארץ לא זרועה וכאשר המציל שפך את מר לבו לפני המלך וביקש את רחמיו המתיק לו המלך את גזר דינו ופטרו לביתו

הנמשל:

כך אמר הצדיק מברדיטשוב הקב"ה סבב אצל כל האומות ותורתו בידו, עשו לא הכירו ישמעאל אטם את אזניו ואת שמעו לא שמע, כל עם ולשון לא חפץ בתורתו. עיניים להם ולא ראו אזניים להם ולא שמעו.  

רק אנחנו דבקנו בו באהבה גמורה והגדלנו את שמו בעולם רק אנו בנינו לו ארמון פאר מקום משכנו ובית הדום רגליו ורק אנחנו הקדמנו נעשה לנשמע בהר סיני כאשר בקול שופר הופיע הקב"ה עלינו.

מאז עמדנו על הר סיני עברו שנים רבות לאורך הגלות התרחקנו ממעלת אבותינו שקענו במצולות החטא והפשע שכחנו ונשכחנו מן הלב אך לעת משפט כאשר עומדים אנו לפני מלך המשפט כדי ליתן דין וחשבון וכאשר מלך במשפט יעמיד ארץ מבקשים אנו להזכיר נשכחות ולעלות לפניו חסדי נעורינו ואהבת כלולותינו ולשם כך תוקעים אנו בשופר כדי להזכיר את מעמד הר סיני שבו נאמר בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת מבקשים אנו להזכיר את חסד נעורינו ואהבת כלולותינו עת אשר כל האומות ביזו את התורה ולא רצו חלק ונחלה באלקי שמים ורק אנו הקדמנו נעשה לנשמע באהבה גמורה.

ואכן בשעה מיוחדת זו, שאנו עמדים רגעים מספר לפני קיום מצוות היום- מצוות תקיעת השופר, עלינו לקבל בשמחה את לבושי התורה עלינו, לשמוח בהחלטה הייחודית של עמ"י לקבל עלינו את התורה הקדושה.

 

 

 

ב.      תפילת מוסף –

הפסוקים שתכף נזכיר בתפילת מוסף עוסקים בזכרונות האלו:

 

פסוקי זכרונות:

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר:

"הָלךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמר כּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה".

וְנֶאֱמַר:

"ְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אותָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימותִי לָךְ בְּרִית עולָם".

וְנֶאֱמַר:

"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּו זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לו רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'".

 

פסוקי שופרות:

תחליה מזכירים פסוקים מהתורה העוסקים בשופרו של ה' – פסוקים המבטאים את אהבת ה' עלינו.

"וַיְהִי בַיּום הַשְּׁלִישִׁי בִּהְית הַבּקֶר וַיְהִי קלת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקל שׁפָר חָזָק מְאד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה".

וְנֶאֱמַר:

"וַיְהִי קול הַשּׁפָר הולֵךְ וְחָזֵק מְאד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלהִים יַעֲנֶנּוּ בְקול".

וְנֶאֱמַר:

"וְכָל הָעָם ראִים אֶת הַקּולת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קול הַשּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחק".

 

שלב הבא, אנחנו מזכירים פסוקים מהכתובים המבטאים את אהבתנו וכמיהתנו לה':

וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר:

"עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקול שׁופָר".

וְנֶאֱמַר:

"בַּחֲצצְרות וְקול שׁופָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'".

וְנֶאֱמַר:

"תִּקְעוּ בַחדֶשׁ שׁופָר, בַּכֶּסֶה לְיום חַגֵּנו".


 

א.      קיום העולם תלוי במעשה בראשית (שפת אמת – ר"ה תרמ"ח-תרמ"ט):

"ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" – דרשו חז"ל – תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו.

בחידוש הבריאה בר"ה מתחדש גם כוחן של עם ישראל לקיים את העולם.

תקיעת השופר - בקשתנו להכתב בספר החיים – כלומר להדבק בתורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה – עי"כ נזכר יום מתן תורה בשמים ומתחדשת בחירת הקב"ה בעם ישראל.  

 

הפרשה לשולחן השבת - פרשת וירא

  1.        גדולה הכנסת   אורחים: ביום השלישי לברית המילה בהיותו כואב, יושב אברהם בפתח האוהל כחום היום, וממתין לאורחים. "וְהִנֵּה שְׁל...