·
השאלה: למה לדון את נח לגנאי, ומה "כואב"
לנו להשאיר את הרושם החיובי על נח?!
א. א. המקור:
בראשית ו,ט: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק
תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:
ב. .ב. דרשת הגמרא:
סנהדרין קח.: אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים היה
בדרתיו] אמר רבי יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו,
כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של
יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף.
אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת
במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם"
קובץ שיטות קמאי: ור"ש בן לקיש אמר בדורותיו
היה צדיק כ"ש שאלו היה בדורות אחרים של צדיקים היה צדיק יותר לפי שהיו ידיו
מתחזקות יותר לעבוד את השם (יד רמה)
ג. .ג. רש"י – יש דורשים לגנאי:
רש"י על התורה: בדורותיו - יש מרבותינו דורשים
אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו
לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:
א..ד. מהר"ל – להכיר דרכי הנהגתו של
הקב"ה:
גור אריה בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק ט
בזה פליגי - מפני שהכתוב בא ללמד במלת
"בדורותיו" למה עשה הקדוש ברוך הוא נס עם נח והצילו מן המבול, וסבור מאן
דאמר 'לגנאי' שהצלתו הוא מפני שבדורו היה צדיק, וכיון שלא היה צדיק יותר בדורו היה
נקרא 'צדיק', והקב"ה עושה לו נס אף על גב שאילו היה בדור צדיקים לא היה צדקתו
נחשב לכלום. וראיה שהקב"ה עושה הנס אחר שאין צדיק יותר ממנו - שכן פירש
רש"י אצל לוט בפסוק "פן תדבקני
הרעה" (להלן יט, יט) עיין שם, ולפיכך היה ניצול. ולאידך לישנא דאמר
'לשבח' - היה נצול מפני שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ולפיכך היה הקדוש
ברוך הוא מחשיב מעט צדקותיו לרב, והיה מצילו.
והשתא יש מחלוקת בשביל מה היה ניצול נח. והשתא
לא יקשה גם כן למה מספר הכתוב בגנותו של צדיק למאן דאמר לגנאי, אלא הכתוב מגיד
לך בשביל מה היה ניצול נח, ללמוד מדת הקדוש ברוך הוא, כיון שהיה צדיק בדורו.
והשתא לא יקשה מה שפירש למעלה 'הואיל
והזכירו ספר בשבחו' משמע שבא הכתוב לספר שבחו, דלא פליגי אלא במלת
"בדורותיו", ולא פליגי ב"איש צדיק", דודאי הכל מודים שנכתב זה בשביל שבחו, רק
מלת "בדורותיו" למה נכתב, אי לשבח אי לגנאי:
ה.
ה .ה. מבט של נח על עצמו – בענוותנותו:
אוהב ישראל בראשית פרשת נח
אלה תולדות נח גו' בדורותיו [ו, ט]: ופירש
רש"י ז"ל יש מרבותינו דורשין אותו לשבח ויש דורשין אותו לגנאי כו'.
ולכאורה יפלא למה ידרשו לגנאי מאחר שאפשר לדורשו לשבח לאיש צדיק תמים כזה.
אכן י"ל דשניהם אמת וכל אחד ואחד דורש טובו ושבחו של נח הצדיק. ודרשה
ראשונה הוא כפשוטו דמכל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק ביתר שאת. והיש
דורשין לגנאי ר"ל שעיקר השבח שהעידה התורה עליו הוא זה שלא היה נחשב
בעיניו לכלום. וכל עבודתו וצדקתו וזכיות אשר עשה לא היה כל כך נחשב בעיניו. כי
אמר בלבו בדור הזה שהם רשעים אז אני נחשב לצדיק נגד אנשי דורי. כי השי"ת
רואה מעשיהם הרעים ולכך מחשב אותי לצדיק נגדיהם אבל אילו הייתי בדור של צדיקים כמו
אברהם וכדומה לא היו מעשיי וצדקותי נחשב לכלום ולמאומה נגד מעשיהם וצדקותיהם של
אותם הצדיקים כי עדיין לא עשיתי כלום וזהו עיקר השבח שהעידה עליו תורתנו
הקדושה. צדיק תמים היה בדורותיו. ר"ל שנח היה סובר כן במחשבתו שהוא רק צדיק
נגד אנשי דורו מחמת שהיה שפל נבזה בעיניו למאוד. ונמצא ששני הפירושים דורשין
שבחו וטובתו ושניהם צדקו יחדיו והבן:
ו. .ו. לימוד זכות על ישראל:
זוהר חדש פרשת נח דף כט.:
בקושי אני ניצלתי, איך אלמד זכות:
רַבִּי אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה
נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא
חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם
מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים,
לָא הֲווֹ כְּלוּם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיוּ
יוֹשְׁבִים בְּפִלְכֵי טְבֶרְיָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מָה רָאָה
נֹחַ שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ? אָמַר לוֹ, אֲפִלּוּ הוּא לֹא חָשַׁב
בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם
מְבֻשָּׁלִים בֵּין הַבְּסָרִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה בֵּין עֲנָבִים מְבֻשָּׁלִים,
לֹא הָיוּ כְלוּם.
צדיק
לפי דורו:
מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (בראשית ז) כִּי
אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק
לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא
בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי
וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.
מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב (בראשית ז) כִּי
אוֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר צַדִּיק
לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה? כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא
בִקֵּשׁ רַחֲמִים. אָמַר בְּלִבּוֹ: וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי
וְאֶמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.
למרות
זאת היה עליו לבקש רחמים:
לְבָתַר אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל
כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל בְּנוֹהִי.
אַחַר כָּךְ אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַל
כָּל זֶה הָיָה לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנּוֹחַ לוֹ מִי שֶׁאוֹמֵר טוֹב עַל בָּנָיו.
למדנו
מגדעון:
מְנָא לָן, מִגִּדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ,
דְּלָא הֲוָה זַכַּאי, וְלָא בַּר זַכַּאי, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר טִיבוּתָא עַל
יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שופטים ו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה
וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךָ זֶה. טִיבוּתָא דָא
דַּאֲמַרְתְּ עַל בָּנַי, יְהֵא לָךְ חֵילָא סַגִּיאָה, לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִן
יְדָא דְמִדְיָן.
מִנַּיִן לָנוּ? מִגִּדְעוֹן בֶּן
יוֹאָשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה צַדִּיק וְלֹא בֶן צַדִּיק, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר טוֹב עַל
יִשְׂרָאֵל, מַה כָּתוּב בּוֹ? (שופטים ו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךְ זֶה
וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךְ זֶה? הַטּוֹבָה
הַזּוֹ שֶׁאָמַרְתָּ עַל בָּנַי, יִהְיֶה לְךְ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַצִּילָם מִיַּד
מִדְיָן.
סיפור
גדעון:
שופטים פרק ו פסוק יא - יד
וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְקֹוָק
וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי
וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן: (יב)
וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק עִמְּךָ גִּבּוֹר
הֶחָיִל: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְקֹוָק
עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר
סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְקֹוָק וְעַתָּה
נְטָשָׁנוּ יְקֹוָק וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: (יד) וַיִּפֶן אֵלָיו
יְקֹוָק וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף
מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ:
רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד,א), ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם - כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו?".
בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק
המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוות, אלא גם גדעון עצמו. גדעון לא היה בעל מדריגה, ואפילו זכות אבות לא היתה לו. בנוסף אבא שלו הקריא לו את
ההלל... הדבר היחיד שהיה לו, זו היכולת לעמוד לפני ריבונו של
עולם ולדבר טוב על ישראל, והנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירה, ומכוחה מסוגלת האומה להכריע את
מדין.
המשך דברי הזוהר - אפילו צדיק גדול נענש אם לא מלמד זכות:
וְעוֹד אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל
פִּי דִּיהֱוֵי צַדִּיקָא רַבָּה מִכָּל עָלְמָא, וְיֵימַר בִּישָׁא קַמֵּי
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי דֵלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא
מִן כָּלְהוֹן. וְלָא אַשְׁכַּחְנָא צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא,
וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלכים א יט) כִּי
עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת
נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּיהּ.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף עַל
פִּי שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל מִכָּל הָעוֹלָם, וְיֹאמֶר רַע לִפְנֵי
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל - עָנְשׁוֹ גָּדוֹל
מִכֻּלָּם, וְלֹא מָצָאנוּ צַדִּיק טוֹב כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דּוֹר, וּמִשּׁוּם
שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךְ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךְ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךְ הָרְגוּ בֶחָרֶב,
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרַע הַרְבֵּה לְפָנָיו.
תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שם)
וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים. אָמַר
הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵין יָאוֹת לְמֵיכַל, מַאן דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין
עַל בָּנַי.
בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב בּוֹ, וַיַּבֵּט
וְהִנֵּה מְרַאֲשּתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא, כָּעֵת רָאוּי לֶאֱכֹל מִי שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל בָּנַי.
