יום שישי, 31 באוגוסט 2018

קרבת ה' על ידי שמחה ובאור מה היא השמחה האמתית


קרבת ה' על ידי השמחה

פרשת כי תבוא תשע"ח

(מבוסס על ד"ת של הרב דודקביץ שליט"א)

דיברנו בשבועות האחרונים שעבודתנו בחודש זה היא לחדש את קרבת ה' בקרבנו, לחדש את האהבה והחיבור עם ה'.

         א.         מה מביאה קרבת ה' ומה מביא ח"ו להיפך?
הגמרא במגילה לא: : "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות ... שבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה" ותחל שנה וברכותיה.
פתיחת הפסוקים של הברכות כתוב כך: " ויהיה אם שמוע תשמע בקול ה'...." מה יקרה?
{ג} בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. {ד} בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:  {ה} בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: {ו} בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ:
קרבה למקור הברכה, ישר אתה מבורך. "ברוך אתה"
אח"כ ממשיך הקב"ה ונותן עוד הרבה "בונוסים"...  שימו לב הפסוקים הראשונים לא מוזכר "יתן ה'" – רק בהמשך - {ז} יִתֵּן יְהוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ... , יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח ידיך..., יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ... וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ...
להבדיל בקללות:
"והיה אם לא תשמע..." – התרחקת ממקור הברכה, באופן אוטומטי - אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה. {יז} אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ:  {יח} אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:  {יט} אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.
התרחקות ממקור הברכה מביאה קללה.
ובנוסף -  יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה... יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר.... יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת...


         ב.         מה היא ההתרחקות מה'?
מסבירה לנו התורה -
{מה} וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו ..."
ומה מוגדר לא לשמוע בקול מצוות ה'?
ממשיכה התורה ואומרת: מז} תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:
חוסר עבודת ה' בשמחה נחשבת לחיסרון בשמיעה בקול ה'! וגורמת ח"ו לקללות.

מה פרוש הפסוק?
1. לא סתם שלא עבדת את ה' אלוקיך, אלא שזה היה מתוך שמחה!
2. פשט הפסוק – לא עבדת את ה' בשמחה.


          ג.         בגלל שלא עבדתי בשמחה באו הקללות?!
השמחה מבטאת את החיבור למעשה לקב"ה.
משל לאבא שמבקש מבנו לעשות לו משהו – יש בן שרץ ויש בן שמשרך רגליו...
אנחנו אומרים בתפילה: "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" לא סתם לקבל את מלכות ה' אלא ברצון! זו העבודה שלנו לקראת ראש השנה לקבל את מלכות ה' עלינו ברצון. הקב"ה מולך על העולם אם נרצה או לא נרצה השאלה אם אנחנו נקבל את זה עלינו ברצון או לא.


         ד.         מה הם קיום המצוות?
מצווה מלשון ציווי וכן מלשון צוותא. תלוי בנו, האם אנחנו מקיימים את מכפיה או מצוותא – חיבור עם הקב"ה.


         ה.         איפה השמחה שלנו נמצאת?
שני הפרושים שהסברנו מתחברים יחד: האם אנחנו שמחים בקיום המצוות או ח"ו השמחה שלנו נמצאת במקום אחר.


          ו.          מה היא שמחה אמתית?
למדנו בתחילת הפרשה. התורה מצווה אותנו על הבאת הביכורים לבית המקדש ולשמוח בכל השפע שנתן לנו הקב"ה.
ומבארת לנו התורה איך שמחים?
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
שמחה אמתית "שפורצת גבולות".
פסוק דומה כתבה לנו התורה בחג הסוכות שנצטוינו על שמחה יתרה משאר החגים: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".


          ז.          איך מגיעים לשמחה הזאת?
כל שמחה שבעולם היא שמחה בהשוואה למשהו אחר, אבל לשמחה האמתית אפר להגיע רק בדבקות בקב"ה. כמו שכותב הרמח"ל במסילת ישרים: "וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו יתברך" ובדרך ה' כותב: "ונמצא שכל השלמות שידמה...הנה איננו שלמות אמתי אלא יקרא שלמות בערך אל העניין חסר ממנו".
וממשיך בדרך ה' וכותב: הטוב הזה אי  אפשר שימצא אלא בקב"ה, על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמתית הזאת יהיה שיתן מקום לברואים שידבקו בו.

 הדרך להגיע לשמחה אמתית היא על ידי דבקות בה'.


         ח.         איך נדבקים בה'?
כותב הפלא יועץ ערך דבקות: "דבקות בשם יתברך היא מצוה מתרי''ג מצוות, שיהא דבק בשם תדיר בחשק רב ברשפי שלהבת אהבה, ואין לך מדה טובה הימנה דכלא בה... והנה אמרו רבותינו ז''ל (כתובות קיא ב) על פסוק (דברים יא כב) ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והא כתיב (שם ד כד) כי ה' אלקיך אש אכלה הוא. אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון (שבת קלג, ב).
מה הוא משפיע ודואג לחלשים ולשמח את כולם אף אתה הדמה לו בזה.


סיכום:
הנדבק בה' נהיה מבורך ומקבל ברכה. המתרחק ח"ו מתקלל. איך מתרחקים ואיך  מתקרבים? אמרה לנו התורה – השמחה היא הדרך, עם שמחה אתה עם ה' ובלי שמחה אתה רחוק מה'. מהי השמחה האמתית? "שמחה פורצת גבולות" "אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". ואיך מגיעים לשמחה אמתית רק על ידי קרבה ודבקות בה' משום שכל שמחה אחרת היא רק "שמחה בערך" בהשוואה ואינה שמחה אמתית. ואיך מגיעים לקרבה ודבקות בה'? על ידי הדמות דרכינו לדרכיו.

והגלגל חוזר חוזר...








יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

שני ימי ראש השנה מספק או מן הדין?


שני ימי ראש השנה מספק או מן הדין?

הלכה ואגדה

         א.         רקע:
על מנת לדעת באיזה תאריך ובאיזה יום יחולו החגים, אנחנו פותחים את הלוח שנה, מדפדפים לחודש המתאים ומוצאים תאריך מדויק בו יכול החג. לא כך היה בזמן שבית המקדש היה קיים. בזמן בית המקדש כל חודש היה מתקדש על פי ראיית הלבנה. בסוף כל חודש הירח מסתתר מעייננו ובתחילת החודש הבא חוזר ונגלה. החל מתאריך כט לחודש היו מתבוננים לשמים ומצפים לראות את מולד הלבנה. מצוה על הרואים את מהמולד לעלות להעיד בבית הדין שהיה בבית המקדש שראו את המולד. בית הדין על סמך עדותם היו מכריזים על היום בו נראה המולד כראש חודש וממנו והלאה מתחיל החודש החדש. פעמים שהיו רואים את המולד בל' לחודש ובית הדין היה מקדשו להיות א' לחודש הבא ופעמים שלא היו רואים בל' לחודש ובית הדין היו מקדשים  את החודש הבא למחרת שיהיה א' לחודש.
בחודשים תשרי וניסן לאחר קידוש החודש היו יוצאים שליחים לכל הגלויות להודיע להם שקודש החודש על מנת שידעו מתי לחגוג את החגים שיחולו בהמשך החודש. התעוררו מספר בעיות בעניין מתי יחוגו את ראש השנה שחל בא' בתשרי 1. לא ידעו האם יראו את המולד בל' אלול ויהפך להיות א' תשרי או לא יראו את המולד בל' אלול וראש השנה יהיה למחרתו. 2. כשיקדשו את החודש בבית הדין לא יוכלו להודיע לכל עם ישראל כיון שבחג לא יוכלו לצאת שליחים לכל תפוצות ישראל. בעקבות בעיות אלו תקנו חז"ל לחגוג את ראש השנה מספק שני ימים – בל' אלול שמא יראו את המולד בו ביום ואינו ל' אלא א' תשרי, וביום שלמחרתו לחגוג שמא לא יראו את המולד בל' אלול אלא יראה היום. את ל' אלול היו מציינים כא' תשרי. כשהיו מגיעים העדים להעיד בל' אלול שראו את המולד היו בית הדין מקדשים את החודש ואותו היום הוא ראש השנה, ומיד היו יוצאים שליחים לסביבות ירושלים מקום שאפשר ללכת בו בחג להודיע שקודש היום, והיום ראש השנה ומחר יום חול. אבל בשאר המדינה והיושבים בגולה היו חוגגים תמיד יומיים.

         ב.         זמן קבלת העדים בבית הדין לקידוש חודש תשרי בזמן בית המקדש:
ראש השנה ל: : משנה: "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל יום ל' אלול, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר (שרו הלויים בזמן הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים 'שיר של יום' השייך ליום חול. ולכן -)התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה (עד הקרבת קרבן המנחה כדי שלא יבוא שוב לטעות). ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קודש (יום ל' באלול), ולמחר קודש."
ומבאר רש"י: למרות שלא היו מקבלים את העדים לאחר שעת המנחה ומקדשים את החודש למחרת שיהיה א' בתשרי, לא מזלזלינן ביה בהאי שלשים, אלא גומרין אותו באיסורו. יוצא מכאן שחגגו לכתחילה ביום ל' אלול את ראש השנה למרות שהוא בודאי לא א' בתשרי. ומדגיש רש"י וכותב: " ואין כאן לומר ממה נפשך אחד מהם חול (כפי שיש בשני ימים טובים שחוגגים בחו"ל שאחד וודאי ואחד מספק)- , אלא שניהם קדש.

          ג.         זמן קבלת העדים בבית הדין לקידוש החודש לאחר חורבן הבית:
המשך המשנה לעיל: "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום".
כיוון שהוסר החשש שהיה בזמן בית המקדש שיתקלקלו הלויים, החזיר רבן יוחנן בן זכאי את התקנה לקדמותה שמקבלים את העדות על ראיית מולד הלבנה כל היום.
הגמרא מבררת מה הייתה תקנת ר' יוחנן, האם כוונתו הייתה רק שיחזרו לקבל את העדים כל היום או גם שלא יחגגו יותר שני ימים אלא רק יום אחד כפי פשט הפסוקים.
ביצה ה. : "אמר רבה: מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ר"ה מותרת ביום השני." כלומר לפי דברי רבה – ר' יוחנן בן זכאי לאחר חורבן הבית החזיר את התקנה לקדמותה לחוג את ראש השנה יום אחד בלבד. הגמרא בהמשך מחלקת בין יושבי ארץ ישראל שכך היו נוהגים לבין יושבי חו"ל שהמשיכו לחגוג שני ימים כפי שנוהגים בשאר המועדים. אומנם מדגיש רש"י שבשונה משאר המועדים שבני חו"ל נוהגים יומיים מספק,  בראש השנה אינו מספק אלא המשך התקנה שהייתה מזמן בית המקדש שלא בוטלה בחו"ל.
ממשיכה הגמרא ומביאה את דעת רבא שאמר: "אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קודש?!" מדברי רבא יוצא שר' יוחנן רק תיקן שיקבלו עדים גם מן המנחה ולמעלה אך לא שינה את התקנה שחוגגים ראש השנה יומיים מן הדין ולא מספק.

         ד.         פסיקת הרי"ף במחלוקת בגמרא:
רי"ף מסכת ביצה ב:,ג. :  "ואסיקנא רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש?! אלמא קדושה אחת היא... ושמעינן מיהא דבני ארץ ישראל צריכי למעבד שני ימים טובים של ר"ה", גם אחרי תקנת רבן יוחנן בן זכאי.

         ה.         היום, כשמקדשים את החודש על פי חשבון, האם עדיין שייך לחוג יומיים את ראש השנה?
ומה דין יושבי ארץ ישראל בשני ימי ראש השנה?
הגמרא בביצה ד: שואלת את שאלה זו לגבי יום טוב שני של גלויות שחוגגים בני חו"ל בשאר החגים מספק. מדוע אנו נצרכים לכך הרי אנו מקדשים על פי חשבון ולא על פי הראיה? ומתרצת הגמרא: "משום דשלחו מתם (מארץ ישראל): הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי".
כתב הרא"ש על פי גמרא זו (מסכת ביצה פרק א סימן ד): ושמע מינה (מר' ברוך בעל התרומות – הוזכר ברא"ש לעיל ס"ס א' ומהרי"ף) דבני ארץ ישראל צריכין למיעבד שני ימים טובים של ראש השנה. ומבאר הרא"ש את הטעם כמו שאמרה הגמרא "הזהרו במנהג אבותינו דלמא גזרי גזירה ואתי לקלקולי". וזה הטעם עצמו שייך למימר בשני ימים טובים של ר"ה בארץ ישראל".
וכן פוסק הרמב"ם (קידוש החודש ה, המשך סעיף ח'): והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון, הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים".
לעומתם:
כתב הרא"ש בשם רבינו אפרים תלמידו של הרי"ף, שחולק על רבו ופוסק שבני ארץ ישראל אינם צריכים ליומיים "עכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור חזר כל ארץ ישראל להיות בית הוועד שאין להן ספק בקדושת היום ואין להם לשמור אלא יום אחד". וכתב בעל המאור ז"ל כדברי רבינו אפרים ז"ל. ועוד כתב שכן נהגו בארץ ישראל כל הדורות שהיו לפנינו, עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינצ"א והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות רב אלפס ז"ל. והביא ראיה שלא היו עושין מתחלה אלא יום אחד משאלה ששאל רבינו נסים גאון את רב האי גאון ז"ל...

פסיקת הלכה:
שולחן ערוך (סימן תרא, סעיף ב') פסק כדעת שלושת עמודי ההוראה רי"ף, רמב"ם ורא"ש: "אף בארץ ישראל עושים ר"ה שני ימים."
ומבאר המשנ"ב ס"ק ג את הטעם: לפי שאפילו בזמן המקדש אירע כמה פעמים שהיו צריכין לעשות שני ימים, ולכן גם היום החיוב בא"י לעשות שני ימים ונחשבין כיומא אריכתא:

          ו.          סיכום הדברים:
בזמן בית המקדש – (ביבת המקדש ברוב השנים, ובשאר הארץ תמיד) היו חוגגים את ראש השנה יומיים. פעמים מחוסר ידיעה מתי יקדשו את החודש ופעמים מידיעה שהיום אינו ראש השנה אלא למחרת ולמרות זאת מן הדין הוא נחגג גם היום. ויומיים אלו אינם נחשבים יומיים מספק אלא מן הדין. ראינו הסתפקות בגמרא ובראשונים, כיצד יש לנהות בתקופה לאחר שהחלו לקדש את החודש על פי חשבון ולא על פי הראיה. האם עדיין שייכים שני ימי ראש השנה או כיוון שיודעים בוודאות את התאריך של ראש השנה אין טעם לחגוג יומיים. חלק מהראשונים סברו שתקנת יומיים שייכת רק בזמן שהיו מקדשים על ידי הראיה אבל היום בטל הטעם והתקנה. לעומתם רוב הראשונים סוברים על פי הגמרא שאמרה לבני חו"ל להמשיך לחוג יום טוב שני של גלויות למרות שמקדשים ע"פ חשבון, שאנו חוששים שעם השנים אולי מלכות הרשעה תגזור גזרה וישכחו את חשבון החגים ויחללו את החג. על פי זה כתבו שהטעם שייך גם לגבי ראש השנה, וגם לגבי יושבי ארץ ישראל, ולכן נשארת תקנת חז"ל מזמן בית המקדש לחוג יומיים ראש השנה, ואינה משתנה גם בזמן שמקדשים על פי חשבון. השולחן ערוך פסק כדעה זו לחגוג את ראש השנה יומיים וכן נהוגים כל ישראל.

          ז.          הרעיון הפנימי שבשני ימי ראש השנה:
הזהר הקדוש (פנחס רלא:) מחלק בין שני ימי ראש השנה וכותב שלכל אחד יש עניין בפני עצמו: "אֲמַאי תְּרֵי יוֹמִין. בְּגִין דְּאִינּוּן תְּרֵי בֵּי דִּינָא, דְּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא. דִּינָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ קַשְׁיָא, בְּדִינָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ רַפְיָא, וְתַרְוַויְיהוּ מִשְׁתַּכְחֵי". (תרגום: מַדּוּעַ שְׁנֵי יָמִים? מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁנֵי בָּתֵּי דִין שֶׁמִּתְחַבְּרִים כְּאֶחָד. דִּין עֶלְיוֹן, שֶׁהוּא קָשֶׁה, בְּדִין תַּחְתּוֹן, שֶׁהוּא רָפֶה, וּשְׁנֵיהֶם נִמְצָאִים.)
מוסיף הזוה"ק ומקשר את ייחודם של שני הימים, לשתי סוגי התרועות שאנו תוקעים, שהסתפקו בהם בני בבל איזה מהם התרועה הנכונה האם מה שנקרא "שברים" או "תרועה": "וְעַל דָּא לָא יַדְעֵי הָנֵי בַּבְלָאֵי, רָזָא דִּיבָבָא וִילָלוּתָא, וְלָא יַדְעֵי דְּתַרְוַויְיהוּ אִצְטְרִיכוּ, יְלָלוּתָא דְּאִיהוּ דִּינָא תַּקִּיפָא. תְּלַת תְּבִירִין דְּאִיהוּ דִּינָא רַפְיָא, גְּנוּחֵי גָּנַח רַפְיָא". (תרגום: וְעַל זֶה לֹא יוֹדְעִים אֵלּוּ הַבַּבְלִים סוֹד שֶׁל הַיְבָבָה וְהַיְלָלָה, וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים, יְלָלָה שֶׁהוּא דִּין תַּקִּיף. שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים שֶׁהוּא דִּין רָפֶה, גְּנִיחוֹת שֶׁגּוֹנֵחַ בְּרִפְיוֹן).
ומדגיש הזוה"ק ואומר: "אִינּוּן לָא יַדְעֵי, וְעַבְדִין תַּרְוַויְיהוּ. וַאֲנָן יַדְעֵינָן, וְעַבְדֵינָן תַּרְוַויְיהוּ. וְכֹלָּא נָפְקִין לְאֹרַח קְשׁוֹט. (תרגום: הֵם לֹא יוֹדְעִים, וְעוֹשִׂים שְׁנֵיהֶם. וְאָנוּ יוֹדְעִים וְעוֹשִׂים שְׁנֵיהֶם. וְהַכֹּל יוֹצֵא לְדֶרֶךְ אֱמֶת).
מתוך ההבנה של החילוק בין שתי סוגי התקיעות, אחת יללה שהיא דין קשה – שברון גדול, והשניה שלושה שברים – שהם ביטוי לשברון קל יותר, והצורך לתקוע בהם אינו מספק אלא מין הדין כיוון שלכל אחד טעם אחר, אומר הזוה"ק אותו טעם וחילוק שייך בין שני ימי ראש השנה, לכל יום עניין שונה מחברו. בני בבל לא יודעו להגיע לטעם זה ופסקו יומיים מספק, אבל אנו בני ארץ ישראל שזוכים להיות באוירה המכים של הארץ זוכים להגיע לטעם הפנימי של הדברים ויודעים שמן הדין צריך לחוג את שני הימים.
וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כַּחֲדָא. בְּגִין כָּךְ תְּרֵין יוֹמִין, וְתַרְוַויְיהוּ בְּרָזָא חֲדָא. (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ', לָא כְּתִיב שֹׁמְעֵי, אוֹ תּוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יוֹדְעֵי תְרוּעָה. בְּגִין חַכִּימִין דְּדַיְירִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִישָׁא, אִינּוּן יֹדְעֵי תְרוּעָה. רָזָא דִּתְרוּעָה, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהלים ב) תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. מַאן עַמָּא כְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין רָזִין עִלָאִין דְּמָארֵיהוֹן, לְמֵיעַל קַמֵּיהּ, וּלְאִתְקְּשַׁרָא בֵּיהּ. וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעֵי רָזָא דִּתְרוּעָה, יִתְקָרְבוּן לְמֵיהַךְ בְּאוֹר פָּנָיו דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא אוֹר קַדְמָאָה דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע לָהּ. (תרגום: וּשְׁנֵיהֶם הֵם כְּאֶחָד. בִּגְלַל זֶה שְׁנֵי יָמִים, וּשְׁנֵיהֶם בְּסוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ' (תהלים פט). לֹא כָתוּב שׁוֹמְעֵי, אוֹ תוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יֹדְעֵי תְרוּעָה. בִּגְלַל הַחֲכָמִים שֶׁדָּרִים בָּאֲוִיר שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אֵלּוּ יֹדְעֵי תְרוּעָה. סוֹד שֶׁל הַתְּרוּעָה).
יוצא מדברי הזוהר שאין ספק בצורך בשני ימי ראש השנה ולכל אחד יש מעלה שונה מחברו.

         ח.         כח התפילות והעבודה בזמן בית המקדש לעומת ימינו שאחרי החורבן:
שתי שאלות יש לשאול על דברי הזוה"ק 1. מהתורה לא משמע כך? בתורה כתוב במפורש שראש השנה הוא יום אחד ולא שני ימים, כיצד כותב הזוה"ק שמין הדין בעינן ב' ימים? 2. בזמן בית המקדש בירושלים היו שנים שנהגו יום אחד, למה? הרי על פי הזוהק בעינן ב' ימים.
שאלות אלו שואל האר"י הקדוש בשער הכוונות דרושי ר"ה דרוש ב' ומתרץ: "ואחר שנתבאר ענין זה נבאר ענין ב' ימים דר"ה מה עניינם כי הרי נוהגים לעשות ב' ימים דר"ה גם עתה בא"י משא"כ בשאר הי"ט. אבל הענין מובן עם הנז' כי ב' בחי' יש בז"א והם חיצוניות ופנימיות וכנגדם הם ב' ימים טובים דר"ה. ... והנה קודם החורבן היה כח ויכולת בתפלתינו להעלות הפנימיות והחיצוניות ביום א' בלבד ולא היו עושים רק יום א' בלבד זולתי כשלא באו העדים אלא מן המנחה ולמעלה, אבל אחר החורבן הוא בהכרח לעשות ב' ימים של ראש השנה, וכנזכר בדברי רשב"י בספר הזהר ובס"ה וביום הא' עולה בחי' הפנימיות והנשמות. וביום הב' עולה אף בחינת החיצוניות. וזהו הטעם שאמרו בס"ה בפ' פנחס בד' רל"א ע"ב דיום הא' הוא דינא קשיא והב' הוא דינא רפיא ..."

         ט.         בבריאת העולם היו א' ו-ב' תשרי יום אחד:
טעם נוסף לשני ימי ראש השנה ולכך שקדושתם אחת ואינה מספק כותב ר' יהונתן אייבשיץ בספרו הקדוש 'יערות דבש'(א',יא)[1]: יום ו' לבריאת העולם בו נברא אדם הראשון היה בתאריך א' תשרי. וכותב המדרש בבראשית רבה (יב,ו): "דלא שקעה אורה (השמש ביום שישי  לפני שבת) וכל יום שבת עד מוצאי שבת ואז חשב אדם עולם חושך". על פי זה יוצא שלפי חשבון סיבובי השמש בתאריכים א' ו-ב' תשרי לא הייתה שקיעה אלא היו יום אחד ארוך. כותב על זה היערות דבש: "ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי". ואלו דברי הגמרא בביצה ה. : "שני יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי".

          י.          יום טוב שני של גאולה:
חתם סופר מסכת ביצה דף ד עמוד ב: אתמר שני ימים טובים של גליות. לפע"ד תואר זה השם של גליות הוא על העבר כי כן שהי' השלוחים מגיעים עד קצה ארץ ישראל וגם לקצת מקומות בחו"ל. ולא עשו ב' י"ט אלא בני גולה הרחוקות. אבל נ"ל כי ירחיב ה' גבולנו במהרה בימינו ואז גם כל הנסים והאיים שבים הגדול שכנגד א"י עד קצה המערב ים אוקיאנוס הכל שייך לארץ ישראל עי' בפ"ק דגיטין ח' ע"א ובתוס' ד"ה ר' יהודה וכו' ונראה דלעתיד לבא כ"ע ל"פ שהוא מעשרה עממין עכ"פ. וא"כ באלו נסים שבים אפילו ע"י משיאי' משואות א"א להודיע וע"כ יעשו ב' ימים טובים של גאולתנו ולא של גליות. והרווחנו בזה מ"ש מג"א סי' תצ"ד בשם מ"ע דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה דבא לרמוז לנו י"ט של גליות וחלילה לרמוז בשעת שמחת לבו מתן תורה י"ט ב' של גליות ובו ביום נעשו חירות מאומות העולם וגלות מאן דכר שמי'. אע"כ בי"ט של גאולה אחרונה רמוז לנו אשרי המחכה ויגיע. ואין להשיב הא בקיעי' בקביעא דירחא. ואז לע"ל ליכא למיחש זימני' דגזרו מלכות גזירה ואתו לקלקולי. וא"כ לא בעי תרי יומי זה ליתא דכשישבו כסאות למשפט סנהדרי גדולה בעיר ה' שמה אין סומכי' שוב ע"ז החשבון ומחיובים לקבל עדות החודש ולהודיע לישראל אימת קדשו החודש. אף על גב דאמוראי בתראי ר' הלל וסיעתו קבעי החשבון הזה עד סוף ימות עולם וקדשו כל החדשים בב"ד סמוכים שלהם. מ"מ לכשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו א"א בלי קבלת עדות החדש בשום פנים וא"ש דברי הנ"ל:


[1] לשון היערות דבש בהרחבה: "שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני וכו' השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה. למה על שס"ד יש לו ולא על שס"ה, ומה ענין יש בו? אבל יובן גם המקרא, דפעם אחת אומר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש", ופעם אחת אומר "בעשירי לחדש". וחז"ל אמרו [לקמן פא ע"ב] כל האוכל ושותה וכו'.
ולהבין כל הענין הוא מה שאמרו חז"ל [ביצה ה.] שני יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי. והטעם משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי, ומבואר ברבה פרשת בראשית [ב"ר יב, ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חושך. ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי. וא"כ אז בשנת הבריאה היה יום הכפור במנין החמה ט' לחדש, כי החמה לא שקעה ביום א', וזהו "ועניתם בתשעה לחדש". אמנם למהלך לבנה היה בעשירי, כי במהלך לבנה לב' ימים יחשב, וזהו בעשירי לחדש. ... ובתחלת הבריאה ניתן לשטן בחטא אדם הראשון לשלוט בכל ימי שנה, לא נכחד יום אחד, והיינו למהלך החמה, כי אומות העולם מונים חמה [סוכה כט.], ובמהלך החמה היה רק שס"ד, ולכך השטן בגימטריא שס"ד, אבל יום הכפור הוא היום אשר נתבצר, כי נחלק יום ראש השנה לשניים, ומזה נצמח יום הכפור שהוא עשירי, והוא היום אשר לא יחד לו בימי שנה, כי לא היה בשנה ראשונה רק שס"ד ימים, ולכך ביום הכפור שהוא יום עשירי, אין לשטן רשותו חלק בו, ולכך הוא יום הכיפור יום אחד.
ודרשינן במדרש [ב"ר פב, ג] שיום הכפור יום מיוחד, והיינו כנ"ל, כי עשירי התחלת עשיריות, והוא אחד באמת, והוא מיוחד נבדל מכל ימות השנה כנ"ל. ולכך בתשיעי יש לאכול, כי בתשיעי יש לשטן רשות בו, יש ליתן לו חלק באכילה אשר יש לשטן בו חלק כנודע, אך לא בעשירי, והוא קודש לה', ולכך הוא היום אשר יש בו ישע ועזר, כי לית לשטן רשות בו".

יום חמישי, 23 באוגוסט 2018

מצוות מעקה וחזרה בתשובה מתורת הבן איש חי

מצוות מעקה וחזרה בתשובה

פרשת כי תצא

הכנות אחרונות לסיומה של השנה:
השבוע ביום שישי י"ג באלול חל יום פטירתו של רבנו יוסף חיים מחבר ספר הבן איש חי. נכתוב קצת מתורתו ומאורחות חייו שנוגעים לנו.
אנחנו נמצאם בעיצומו של חודש אלול ומתכוננים לקראת סיום השנה. הראש מלא מחשבות איך נפתח את השנה החדשה? איך נתקדם ונבנה קומה נוספת שנה הבאה על גבי שנה זו?
מתוך הפרשה שלנו נוכל למצא רמז לזה. "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו". פשט הפסוק עוסק במצווה לבנות מעקה בכל גג של בית שעולים אליו כדי שלא יפלו ממנו.  הבן איש חי דורש את הפסוק הזה בעניין החזרה בתשובה. הגוף שלנו הוא משל לבית לשביל נשמה שבקרבנו. לצערנו הבית לפעמים מתלכלך בכל מיני מעשים לא טובים שאנחנו עושים. כשהבית "מלוכלך" לנשמה לא נח להיות בו... ואז מתעורר רצון התשובה - "כי תבנה בית חדש" –. כותב הרמב"ם על החוזר בתשובה (הלכות תשובה ב,ה):  "מדרכי התשובה להיות השב ... משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים"  מלמד אותנו הרמב"ם שאדם שעושה תשובה נעשה כבריה חדשה וכאילו בונה בית חדש לנשמתו. ממשיכה התורה ומזהירה אותנו, הזהר לבל תחזור לסורך אלא "ועשית מעקה לגגך" – שהחזרה לא תהיה רגעית אלא תעשה גדרים וסייגים יותר ממה שגדרו לך, כדי לא להכשל שוב. ממשיך הפסוק "ולא תשים דמים בביתך" -  דמים מלשון כסף, שלא תהיה כל מגמתך "לדמים", לרכוש ולצבור הון בביתך. והסיבה לכך היא "כי יפול הנופל ממנו" – כספים אלו עלולים להכשיל אותך בהם.

חיבוב ארץ ישראל של הבן איש חי:
בשנת תרכ"ט (1868) בא ה'בן איש חי' מבגדאד לביקור בארץ ישראל. לפני שיצא חזרה לבגדאד לקח עמו אבן קטנה, וקבע אותה בקיר הקרוב לכניסה המרכזית של בית הכנסת הגדול, בו היה דורש בכל שבת. על האבן היו חרוטות המילים 'אבן מארץ ישראל', וכל העוברים על המקום בהכנסם לבית הכנסת, היו נוגעים בה ומנשקים את אצבעותיהם. בנוסף הביא הביא עמו גם שקים אחדים של עפר קדוש מארצנו הקדושה, אותו פיזר על פני קרקע הכניסה של בית הכנסת שלא היתה מרוצפת, כדי שכל הנכנס בשערי בית הכנסת יזכה לדרוך באדמת ארץ ישראל. כל זאת נעשה כמנהג העתיק המיוחס לפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (נשאה חן בעיינהם)".

פרשת כי תצא מלחמת עמלק מלחמת היצר שמביאה השראת שכינה


קרבת ה' על ידי זכירת עמלק ומלחמה ביצר הרע

פרשת כי תצא


הפרשות מלוות אותנו ומכינות אותנו לקראת ראש השנה יום הכיפורים.
הזכרנו בשבועות קודמים שכל מטרתנו בימי אלול אלו הם להחזיר את הקשר והחיבור בין עם ישראל לקב"ה, לחדש את האהבה.

מי הרחיק את האהבה?
מי הפריד ביננו לבין הקב"ה?
חלק מהמלחמה היא להגדיר את האויב ולהבין את דרכי פעולתיו.
דברים כה (יז): זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

מדוע הייתה מלחמת עמלק ביציאה ממצרים?

שמות פרק יז (א): וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְקֹוָק וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
מבאר רש"י: שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות.
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְקֹוָק לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: 

מיד אח"כ -
 (ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:

ילקוט שמעוני שמות יז - רסא: "בשעה שבא עמלק להלחם עם ישראל מה כתיב 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' על ידי שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות, שהכתוב אומר 'ויקרא שם המקום מסה ומריבה' התחיל הקב"ה צוח 'על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה''. אמר רבי לוי למה היו ישראל דומין לאחד שהיה לו בן והרכיבהו על כתפו והיה מוליכו בשוק והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו קח לי והוא לוקח לו, פעם ראשונה ושניה ושלישית. ראה הבן אדם אחד, אמר ליה: ראית את אבא? אמר לו: שוטה אתה רוכב על כתפי וכל מה שאתה מבקש אני לוקח לך, ואת אומר לזה: ראית את אבי? מה עשה אביו השליכו מעל כתפו בא כלב ונשכו.
כך כשיצאו ישראל ממצרים הקיפם הקב"ה בשבעה ענני כבוד שנאמר יסובבנהו יבוננהו. בקשו מן נתן להם. כיון שנתן להם כל צרכיהם התחילו מהרהרים ואומרים היש ה' בקרבנו אמר להם הקב"ה הרהרתם עלי חייכם שאני מודיע לכם הרי הכלב בא ונושך אתכם. ואי זה? זה עמלק שנאמר ויבוא עמלק פרח כהדין זחלא".

סילוק השכינה מתוכנו "פינוי מקום" לעמלק...

התורה כתבה לנו את הטעם בצורה ברורה מיד בסוף מלחמת עמלק:
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיקֹוָק בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:

מבאר רש"י: נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם.

ממשיכים חכמינו במדרש ואומרים: "משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב נושך אמר המלך כל מי שיבוא ויפרוץ הגדר ינשכנו הכלב ובא בנו של מלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב. כל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שעשה הוא אומר לו זכור את שנשכך הכלב. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטא של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו היש ה' בקרבנו הוא אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק" (שמעוני שמות יז - רסא).
באה התורה בפרשה שלנו ואמרת לנו לזכור את שעשה לנו עמלק ששכחנו את ה'.
היוצא מהמדרש המופלא הזה הוא, שכל מציאות עמלק באה מתוך שכחת ה'.
מאיתנו שואב עמלק את כוחו הגדול להסתיר את שם ה' בעולם. ולכן אם נזכור את שם ה' – נבטל את כוחו של עמלק ונקדש שם שמים ברבים.

מי זה עמלק?
"הוא עמלק הוא יצר הרע"
(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: כשבאת לצאת מהמייצרים מתוך המכשולות והעוונות,  בעת חולשה זו קפץ עליך יצר הרע.  
(יח) אֲשֶׁר קָרְךָ (ביציאה) בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים (בכל נקודות התורפה) אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ למה אתה חלש?! למה הוא הצליח להשתלט עליך? כי אתה וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: כמו שהבנו את הפסוק שניזכר לעיל : לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְקֹוָק בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:
(יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:


הגדרנו מי האויב – עמלק, הוא יצר הרע.
דרכי פעולותיו – זיהוי נקודת חולשה של ריחוק מה' רפיון בקיום המצוות – זו פרצה שקוראת לו להכנס.

כיצד נלחם בו?
התורה מצווה אותנו לזכור את מעשה עמלק, יש הבדל בין זכירה לשמירה. "שמור את יום השבת – דהינו שב ואל תעשה, אל תחלל שבת. "זכור את יום השבת" – קום עשה. כנ"ל במלחמת עמלק –קום עשה תתקוף אותו אל תמתין לו שיבוא אלך, אלא תקדים אותו.
(כעין מלחמת יהונתן בן שאול ונערו נגד הפלשטים – אם הם לא יוצאים מהמגננה שלהם סימן שהם מפחדים ואנחנו ננצח אבל אם הם יוצאים לתקוף  - הם ינצחו)
מה המלחמה?

אומרת הגמרא: "אם פגע בך מנוול זה – מושכהו וקחהו לבית המדרש".  כלומר אם פגע בך היצר הרע, כנרא התרחקת מבית המדרש – בית ה', התרחקת מקיום המצוות. ולכ הדרך לגבור עליו היא דבקות בהם, לימוד תורה וקיום מצוות.

'ודגלו עלי אהבה' – ריקוד דגלים

  'ודגלו עלי אהבה' – ריקוד דגלים פתיחה: 1.        מהדורות החדשות העסקות במתווה 'ריקוד הדגלים' האם יעבור בשער שכם או לא. ...