שני ימי ראש השנה מספק או מן הדין?
הלכה ואגדה
א.
רקע:
על מנת לדעת באיזה תאריך ובאיזה יום יחולו החגים, אנחנו פותחים את
הלוח שנה, מדפדפים לחודש המתאים ומוצאים תאריך מדויק בו יכול החג. לא כך היה בזמן שבית
המקדש היה קיים. בזמן בית המקדש כל חודש היה מתקדש על פי ראיית הלבנה. בסוף כל
חודש הירח מסתתר מעייננו ובתחילת החודש הבא חוזר ונגלה. החל מתאריך כט לחודש היו
מתבוננים לשמים ומצפים לראות את מולד הלבנה.
מצוה על הרואים את מהמולד לעלות להעיד בבית הדין
שהיה בבית המקדש שראו את המולד. בית הדין על סמך עדותם היו מכריזים על היום בו
נראה המולד כראש חודש וממנו והלאה מתחיל החודש החדש. פעמים שהיו רואים את המולד
בל' לחודש ובית הדין היה מקדשו להיות א' לחודש הבא ופעמים שלא היו רואים בל' לחודש
ובית הדין היו מקדשים את החודש הבא למחרת
שיהיה א' לחודש.
בחודשים תשרי וניסן לאחר קידוש החודש היו יוצאים שליחים לכל הגלויות
להודיע להם שקודש החודש על מנת שידעו מתי לחגוג את החגים שיחולו בהמשך החודש.
התעוררו מספר בעיות בעניין מתי יחוגו את ראש השנה שחל בא' בתשרי 1. לא ידעו האם
יראו את המולד בל' אלול ויהפך להיות א' תשרי או לא יראו את המולד בל' אלול וראש
השנה יהיה למחרתו. 2. כשיקדשו את החודש בבית הדין לא יוכלו להודיע לכל עם ישראל
כיון שבחג לא יוכלו לצאת שליחים לכל תפוצות ישראל. בעקבות בעיות אלו תקנו
חז"ל לחגוג את ראש השנה מספק שני ימים – בל' אלול שמא יראו את המולד בו ביום
ואינו ל' אלא א' תשרי, וביום שלמחרתו לחגוג שמא לא יראו את המולד בל' אלול אלא
יראה היום. את ל' אלול היו מציינים כא' תשרי. כשהיו מגיעים העדים להעיד בל' אלול
שראו את המולד היו בית הדין מקדשים את החודש ואותו היום הוא ראש השנה, ומיד היו
יוצאים שליחים לסביבות ירושלים מקום שאפשר ללכת בו בחג להודיע שקודש היום, והיום
ראש השנה ומחר יום חול. אבל בשאר המדינה והיושבים בגולה היו חוגגים
תמיד יומיים.
ב.
זמן קבלת
העדים בבית הדין לקידוש חודש תשרי בזמן בית המקדש:
ראש השנה ל: : משנה: "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל יום ל' אלול, פעם אחת נשתהו העדים
מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר (שרו הלויים בזמן הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים 'שיר
של יום' השייך ליום חול. ולכן -)התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה (עד
הקרבת קרבן המנחה כדי שלא יבוא שוב לטעות). ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה -
נוהגין אותו היום קודש (יום ל' באלול), ולמחר קודש."
ומבאר רש"י: למרות שלא היו מקבלים את העדים לאחר שעת המנחה
ומקדשים את החודש למחרת שיהיה א' בתשרי, לא מזלזלינן ביה בהאי שלשים, אלא גומרין אותו
באיסורו. יוצא מכאן שחגגו לכתחילה ביום ל' אלול את ראש השנה למרות שהוא בודאי
לא א' בתשרי. ומדגיש רש"י וכותב: " ואין כאן לומר ממה נפשך אחד מהם חול
(כפי שיש בשני ימים טובים שחוגגים בחו"ל שאחד וודאי ואחד מספק)- , אלא שניהם
קדש.
ג.
זמן קבלת העדים בבית הדין לקידוש החודש לאחר חורבן הבית:
המשך המשנה לעיל: "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו
מקבלין עדות החדש כל היום".
כיוון
שהוסר החשש שהיה בזמן בית המקדש שיתקלקלו הלויים, החזיר רבן יוחנן בן זכאי את
התקנה לקדמותה שמקבלים את העדות על ראיית מולד הלבנה כל היום.
הגמרא
מבררת מה הייתה תקנת ר' יוחנן, האם כוונתו הייתה רק שיחזרו לקבל את העדים כל היום
או גם שלא יחגגו יותר שני ימים אלא רק יום אחד כפי פשט הפסוקים.
ביצה ה. : "אמר רבה: מתקנת רבן יוחנן בן זכאי
ואילך ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ר"ה מותרת ביום השני." כלומר לפי
דברי רבה – ר' יוחנן בן זכאי לאחר חורבן הבית החזיר את התקנה לקדמותה לחוג את ראש
השנה יום אחד בלבד. הגמרא בהמשך מחלקת בין יושבי ארץ ישראל שכך היו נוהגים
לבין יושבי חו"ל שהמשיכו לחגוג שני ימים כפי שנוהגים בשאר המועדים. אומנם
מדגיש רש"י שבשונה משאר המועדים שבני חו"ל נוהגים יומיים מספק, בראש השנה אינו מספק אלא המשך התקנה שהייתה
מזמן בית המקדש שלא בוטלה בחו"ל.
ממשיכה הגמרא ומביאה את דעת רבא שאמר: "אף מתקנת רבן יוחנן בן
זכאי ואילך ביצה אסורה. מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה
ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קודש?!" מדברי רבא יוצא שר' יוחנן רק
תיקן שיקבלו עדים גם מן המנחה ולמעלה אך לא שינה את התקנה שחוגגים ראש השנה יומיים
מן הדין ולא מספק.
ד.
פסיקת הרי"ף במחלוקת בגמרא:
רי"ף מסכת ביצה ב:,ג. : "ואסיקנא
רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי
שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש?! אלמא קדושה אחת
היא... ושמעינן מיהא דבני ארץ ישראל צריכי למעבד שני ימים טובים של ר"ה",
גם אחרי תקנת רבן יוחנן בן זכאי.
ה.
היום, כשמקדשים את החודש על פי חשבון, האם עדיין שייך לחוג יומיים את
ראש השנה?
ומה דין יושבי ארץ ישראל בשני ימי ראש השנה?
הגמרא בביצה ד: שואלת את שאלה זו לגבי יום טוב שני של
גלויות שחוגגים בני חו"ל בשאר החגים מספק. מדוע אנו נצרכים לכך הרי אנו
מקדשים על פי חשבון ולא על פי הראיה? ומתרצת הגמרא: "משום דשלחו מתם
(מארץ ישראל): הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי".
כתב הרא"ש על פי גמרא זו (מסכת ביצה פרק א סימן ד): ושמע מינה (מר' ברוך בעל התרומות –
הוזכר ברא"ש לעיל ס"ס א' ומהרי"ף) דבני ארץ ישראל צריכין למיעבד
שני ימים טובים של ראש השנה. ומבאר הרא"ש את הטעם כמו שאמרה הגמרא "הזהרו
במנהג אבותינו דלמא גזרי גזירה ואתי לקלקולי". וזה הטעם עצמו שייך למימר בשני
ימים טובים של ר"ה בארץ ישראל".
וכן פוסק הרמב"ם (קידוש החודש ה, המשך סעיף ח'): והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהו עושין
אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון, הנה למדת
שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים".
לעומתם:
כתב הרא"ש בשם רבינו אפרים תלמידו של הרי"ף, שחולק
על רבו ופוסק שבני ארץ ישראל אינם צריכים ליומיים "עכשיו שאנו סומכין על סוד
העיבור חזר כל ארץ ישראל להיות בית הוועד שאין להן ספק בקדושת היום ואין להם לשמור
אלא יום אחד". וכתב בעל המאור ז"ל כדברי רבינו אפרים ז"ל.
ועוד כתב שכן נהגו בארץ ישראל כל הדורות שהיו לפנינו, עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי
פרובינצ"א והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות רב אלפס ז"ל.
והביא ראיה שלא היו עושין מתחלה אלא יום אחד משאלה ששאל רבינו נסים גאון את רב האי
גאון ז"ל...
פסיקת הלכה:
שולחן ערוך (סימן תרא, סעיף ב') פסק כדעת שלושת עמודי ההוראה
רי"ף, רמב"ם ורא"ש: "אף בארץ ישראל עושים ר"ה שני ימים."
ומבאר המשנ"ב ס"ק ג את הטעם:
לפי שאפילו בזמן המקדש אירע כמה פעמים שהיו צריכין
לעשות שני ימים, ולכן גם היום החיוב בא"י לעשות שני ימים ונחשבין כיומא אריכתא:
ו.
סיכום הדברים:
בזמן בית המקדש – (ביבת המקדש ברוב השנים, ובשאר הארץ תמיד) היו
חוגגים את ראש השנה יומיים. פעמים מחוסר ידיעה מתי יקדשו את החודש ופעמים מידיעה
שהיום אינו ראש השנה אלא למחרת ולמרות זאת מן הדין הוא נחגג גם היום. ויומיים אלו אינם
נחשבים יומיים מספק אלא מן הדין. ראינו הסתפקות בגמרא ובראשונים, כיצד יש לנהות
בתקופה לאחר שהחלו לקדש את החודש על פי חשבון ולא על פי הראיה. האם עדיין שייכים
שני ימי ראש השנה או כיוון שיודעים בוודאות את התאריך של ראש השנה אין טעם לחגוג
יומיים. חלק מהראשונים סברו שתקנת יומיים שייכת רק בזמן שהיו מקדשים על ידי הראיה
אבל היום בטל הטעם והתקנה. לעומתם רוב הראשונים סוברים על פי הגמרא שאמרה לבני
חו"ל להמשיך לחוג יום טוב שני של גלויות למרות שמקדשים ע"פ חשבון, שאנו
חוששים שעם השנים אולי מלכות הרשעה תגזור גזרה וישכחו את חשבון החגים ויחללו את
החג. על פי זה כתבו שהטעם שייך גם לגבי ראש השנה, וגם לגבי יושבי ארץ ישראל, ולכן
נשארת תקנת חז"ל מזמן בית המקדש לחוג יומיים ראש השנה, ואינה משתנה גם בזמן
שמקדשים על פי חשבון. השולחן ערוך פסק כדעה זו לחגוג את ראש השנה יומיים וכן
נהוגים כל ישראל.
ז.
הרעיון הפנימי שבשני ימי ראש השנה:
הזהר הקדוש (פנחס רלא:) מחלק בין שני ימי ראש
השנה וכותב שלכל אחד יש עניין בפני עצמו: "אֲמַאי
תְּרֵי יוֹמִין. בְּגִין דְּאִינּוּן תְּרֵי בֵּי דִּינָא, דְּמִתְחַבְּרָן
כַּחֲדָא. דִּינָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ קַשְׁיָא, בְּדִינָא תַּתָּאָה,
דְּאִיהוּ רַפְיָא, וְתַרְוַויְיהוּ מִשְׁתַּכְחֵי". (תרגום: מַדּוּעַ שְׁנֵי
יָמִים? מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁנֵי בָּתֵּי דִין שֶׁמִּתְחַבְּרִים כְּאֶחָד. דִּין עֶלְיוֹן,
שֶׁהוּא קָשֶׁה, בְּדִין תַּחְתּוֹן, שֶׁהוּא רָפֶה, וּשְׁנֵיהֶם נִמְצָאִים.)
מוסיף
הזוה"ק ומקשר את ייחודם של שני הימים, לשתי סוגי התרועות שאנו תוקעים,
שהסתפקו בהם בני בבל איזה מהם התרועה הנכונה האם מה שנקרא "שברים" או
"תרועה": "וְעַל דָּא לָא יַדְעֵי הָנֵי בַּבְלָאֵי, רָזָא דִּיבָבָא
וִילָלוּתָא, וְלָא יַדְעֵי דְּתַרְוַויְיהוּ אִצְטְרִיכוּ, יְלָלוּתָא
דְּאִיהוּ דִּינָא תַּקִּיפָא. תְּלַת תְּבִירִין דְּאִיהוּ דִּינָא
רַפְיָא, גְּנוּחֵי גָּנַח רַפְיָא". (תרגום: וְעַל זֶה לֹא יוֹדְעִים אֵלּוּ הַבַּבְלִים סוֹד שֶׁל הַיְבָבָה וְהַיְלָלָה,
וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים, יְלָלָה שֶׁהוּא דִּין תַּקִּיף. שְׁלֹשָׁה
שְׁבָרִים שֶׁהוּא דִּין רָפֶה, גְּנִיחוֹת שֶׁגּוֹנֵחַ בְּרִפְיוֹן).
ומדגיש
הזוה"ק ואומר: "אִינּוּן לָא יַדְעֵי, וְעַבְדִין
תַּרְוַויְיהוּ. וַאֲנָן יַדְעֵינָן, וְעַבְדֵינָן תַּרְוַויְיהוּ.
וְכֹלָּא נָפְקִין לְאֹרַח קְשׁוֹט. (תרגום: הֵם לֹא יוֹדְעִים, וְעוֹשִׂים שְׁנֵיהֶם. וְאָנוּ יוֹדְעִים וְעוֹשִׂים
שְׁנֵיהֶם. וְהַכֹּל יוֹצֵא לְדֶרֶךְ אֱמֶת).
מתוך
ההבנה של החילוק בין שתי סוגי התקיעות, אחת יללה שהיא דין קשה – שברון גדול,
והשניה שלושה שברים – שהם ביטוי לשברון קל יותר, והצורך לתקוע בהם אינו מספק אלא
מין הדין כיוון שלכל אחד טעם אחר, אומר הזוה"ק אותו טעם וחילוק שייך בין שני
ימי ראש השנה, לכל יום עניין שונה מחברו. בני בבל לא יודעו להגיע לטעם זה ופסקו
יומיים מספק, אבל אנו בני ארץ ישראל שזוכים להיות באוירה המכים של הארץ זוכים
להגיע לטעם הפנימי של הדברים ויודעים שמן הדין צריך לחוג את שני הימים.
וְתַרְוַויְיהוּ
אִינּוּן כַּחֲדָא. בְּגִין כָּךְ תְּרֵין יוֹמִין, וְתַרְוַויְיהוּ בְּרָזָא
חֲדָא. (תהלים פט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ', לָא כְּתִיב
שֹׁמְעֵי, אוֹ תּוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יוֹדְעֵי תְרוּעָה. בְּגִין חַכִּימִין
דְּדַיְירִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִישָׁא, אִינּוּן יֹדְעֵי תְרוּעָה. רָזָא
דִּתְרוּעָה, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהלים ב) תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט
בַּרְזֶל. מַאן עַמָּא כְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין רָזִין עִלָאִין דְּמָארֵיהוֹן,
לְמֵיעַל קַמֵּיהּ, וּלְאִתְקְּשַׁרָא בֵּיהּ. וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעֵי רָזָא
דִּתְרוּעָה, יִתְקָרְבוּן לְמֵיהַךְ בְּאוֹר פָּנָיו דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
וְדָא אוֹר קַדְמָאָה דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא. וְעַל
דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע לָהּ. (תרגום: וּשְׁנֵיהֶם הֵם כְּאֶחָד. בִּגְלַל זֶה שְׁנֵי יָמִים, וּשְׁנֵיהֶם בְּסוֹד
אֶחָד. אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ' (תהלים פט). לֹא כָתוּב שׁוֹמְעֵי,
אוֹ תוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יֹדְעֵי תְרוּעָה. בִּגְלַל הַחֲכָמִים שֶׁדָּרִים בָּאֲוִיר
שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אֵלּוּ יֹדְעֵי תְרוּעָה. סוֹד שֶׁל הַתְּרוּעָה).
יוצא
מדברי הזוהר שאין ספק בצורך בשני ימי ראש השנה ולכל אחד יש מעלה שונה מחברו.
ח.
כח התפילות והעבודה בזמן בית המקדש לעומת ימינו שאחרי החורבן:
שתי
שאלות יש לשאול על דברי הזוה"ק 1. מהתורה לא משמע
כך? בתורה כתוב במפורש שראש השנה הוא יום אחד
ולא שני ימים, כיצד כותב הזוה"ק שמין הדין בעינן ב' ימים? 2. בזמן בית
המקדש בירושלים היו שנים שנהגו יום אחד, למה? הרי על
פי הזוהק בעינן ב' ימים.
שאלות
אלו שואל האר"י הקדוש בשער הכוונות דרושי ר"ה דרוש ב' ומתרץ: "ואחר שנתבאר ענין זה נבאר ענין ב' ימים דר"ה מה עניינם כי
הרי נוהגים לעשות ב' ימים דר"ה גם עתה בא"י משא"כ בשאר הי"ט. אבל
הענין מובן עם הנז' כי ב' בחי' יש בז"א והם חיצוניות ופנימיות וכנגדם הם ב' ימים
טובים דר"ה. ... והנה קודם החורבן היה כח ויכולת בתפלתינו להעלות הפנימיות
והחיצוניות ביום א' בלבד ולא היו עושים רק יום א' בלבד זולתי כשלא באו העדים אלא מן
המנחה ולמעלה, אבל אחר החורבן הוא בהכרח לעשות ב' ימים של ראש השנה, וכנזכר בדברי רשב"י
בספר הזהר ובס"ה וביום הא' עולה בחי' הפנימיות והנשמות. וביום הב' עולה אף בחינת
החיצוניות. וזהו הטעם שאמרו בס"ה בפ' פנחס בד' רל"א ע"ב דיום הא'
הוא דינא קשיא והב' הוא דינא רפיא ..."
ט.
בבריאת העולם היו א' ו-ב' תשרי יום אחד:
טעם נוסף לשני ימי ראש השנה ולכך שקדושתם אחת ואינה מספק כותב ר' יהונתן אייבשיץ בספרו הקדוש 'יערות
דבש'(א',יא):
יום ו' לבריאת העולם בו נברא אדם הראשון היה בתאריך א' תשרי. וכותב המדרש בבראשית
רבה (יב,ו): "דלא שקעה אורה (השמש ביום שישי לפני שבת) וכל יום שבת עד מוצאי שבת ואז חשב
אדם עולם חושך". על פי זה יוצא שלפי חשבון סיבובי השמש בתאריכים א'
ו-ב' תשרי לא הייתה שקיעה אלא היו יום אחד ארוך. כותב על זה היערות דבש: "ולכך
יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי". ואלו דברי הגמרא בביצה ה. : "שני
יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי".
י.
יום טוב שני של גאולה:
חתם סופר מסכת ביצה דף ד עמוד ב: אתמר שני ימים טובים של גליות. לפע"ד תואר זה השם של גליות הוא
על העבר כי כן שהי' השלוחים מגיעים עד קצה ארץ ישראל וגם לקצת מקומות בחו"ל. ולא
עשו ב' י"ט אלא בני גולה הרחוקות. אבל נ"ל כי ירחיב ה' גבולנו במהרה בימינו
ואז גם כל הנסים והאיים שבים הגדול שכנגד א"י עד קצה המערב ים אוקיאנוס הכל שייך
לארץ ישראל עי' בפ"ק דגיטין ח' ע"א ובתוס' ד"ה ר' יהודה וכו' ונראה
דלעתיד לבא כ"ע ל"פ שהוא מעשרה עממין עכ"פ. וא"כ באלו נסים שבים
אפילו ע"י משיאי' משואות א"א להודיע וע"כ יעשו ב' ימים טובים של גאולתנו
ולא של גליות. והרווחנו בזה מ"ש מג"א סי' תצ"ד בשם מ"ע דהתורה
ניתנה ביום נ"א לספירה דבא לרמוז לנו י"ט של גליות וחלילה לרמוז בשעת שמחת
לבו מתן תורה י"ט ב' של גליות ובו ביום נעשו חירות מאומות העולם וגלות מאן דכר
שמי'. אע"כ בי"ט של גאולה אחרונה רמוז לנו אשרי המחכה ויגיע. ואין להשיב
הא בקיעי' בקביעא דירחא. ואז לע"ל ליכא למיחש זימני' דגזרו מלכות גזירה ואתו לקלקולי.
וא"כ לא בעי תרי יומי זה ליתא דכשישבו כסאות למשפט סנהדרי גדולה בעיר ה' שמה אין
סומכי' שוב ע"ז החשבון ומחיובים לקבל עדות החודש ולהודיע לישראל אימת קדשו החודש.
אף על גב דאמוראי בתראי ר' הלל וסיעתו קבעי החשבון הזה עד סוף ימות עולם וקדשו כל החדשים
בב"ד סמוכים שלהם. מ"מ לכשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו א"א בלי קבלת
עדות החדש בשום פנים וא"ש דברי הנ"ל:
לשון היערות דבש בהרחבה: "שטן ביומא
דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני וכו' השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה. למה על שס"ד
יש לו ולא על שס"ה, ומה ענין יש בו? אבל יובן גם המקרא, דפעם אחת אומר "ועניתם
את נפשותיכם בתשעה לחדש", ופעם אחת אומר "בעשירי לחדש". וחז"ל
אמרו [לקמן פא ע"ב] כל האוכל ושותה וכו'.
ולהבין כל הענין
הוא מה שאמרו חז"ל [ביצה ה.] שני יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי. והטעם
משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי, ומבואר ברבה פרשת בראשית [ב"ר יב,
ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חושך. ולכך
יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי. וא"כ אז בשנת הבריאה היה יום הכפור במנין
החמה ט' לחדש, כי החמה לא שקעה ביום א', וזהו "ועניתם בתשעה לחדש". אמנם
למהלך לבנה היה בעשירי, כי במהלך לבנה לב' ימים יחשב, וזהו בעשירי לחדש. ... ובתחלת
הבריאה ניתן לשטן בחטא אדם הראשון לשלוט בכל ימי שנה, לא נכחד יום אחד, והיינו למהלך
החמה, כי אומות העולם מונים חמה [סוכה כט.], ובמהלך החמה היה רק שס"ד, ולכך השטן
בגימטריא שס"ד, אבל יום הכפור הוא היום אשר נתבצר, כי נחלק יום ראש השנה לשניים,
ומזה נצמח יום הכפור שהוא עשירי, והוא היום אשר לא יחד לו בימי שנה, כי לא היה בשנה
ראשונה רק שס"ד ימים, ולכך ביום הכפור שהוא יום עשירי, אין לשטן רשותו חלק בו,
ולכך הוא יום הכיפור יום אחד.
ודרשינן במדרש
[ב"ר פב, ג] שיום הכפור יום מיוחד, והיינו כנ"ל, כי עשירי התחלת עשיריות,
והוא אחד באמת, והוא מיוחד נבדל מכל ימות השנה כנ"ל. ולכך בתשיעי יש לאכול, כי
בתשיעי יש לשטן רשות בו, יש ליתן לו חלק באכילה אשר יש לשטן בו חלק כנודע, אך לא בעשירי,
והוא קודש לה', ולכך הוא היום אשר יש בו ישע ועזר, כי לית לשטן רשות בו".
