יעקב משכל את ידיו ולא משנה את מיקום העומדים

נועם אלימלך בראשית פרשת ויחי

סיכום: יעקב נהג כך שלא לפגוע בכבודו של מנשה הבכור

ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו כו' מימין ישראל וישלח כו' והוא הצעיר כו' שכל את ידיו כי מנשה הבכור (מח, יג). ויש לדקדק הלא עיקר כוונת הכתוב הוא לפרש שהבכור היה מימין ישראל והצעיר משמאלו וימין ושמאל של יוסף הוא מיותר. אך נראה שעיקר מחשבת יעקב אבינו עליו השלום היה להמשיך לישראל אחריו כל הימים השפעות והברכות כולם להיותם קיימים תמיד ורצה להמשיך על ידי ב' צדיקים הללו אפרים ומנשה כאומרו בך יברך ישראל כו' כאפרים וכמנשה. והטעם למה דוקא על ידי הצדיקים היות שהעולם צריך תמיד לב' מיני צדיקים, האחד הוא שיחשוב תמיד בעולמות העליונים וביחודים להוסיף אור תמיד למעלה למעלה, ואחד לחשוב בצורכי עולם מה שעולם צריכין פרנסה וברכה וחיים ושאר הצטרכותם: ובב' מיני צדיקים הללו הוא קיום העולם ולזה רצה להמשיך ולפעול זאת על ידם. כי מנשה הבכור היה במדרגותו לעלות תמיד ממדריגה למדריגה ולא לחשוב בעניני העולם הזה כלל. ואפרים היה צעיר ממנו בעבודה שלא היה כל כך הולך במדרגות כי אם שהיה חושב תמיד המשכת השפעה על ישראל. וזה היה חשוב בעיני ישראל אבינו יותר, כי עיקר מגמתו היה למשוך טוב על ישראל: וכוונת יוסף היה היפך שהיה סבר שמנשה חשוב מחמת רוב כוונתו ועלייתו ולזה לקח את אפרים לימין עצמו, כי כוונתו היה גם כן בשביל ישראל להמשיך הברכות על ידי ב' הצדיקים הללו. אך שסבר שדי לאפרים כח ימינו במה שהעמידו לימין עצמו בזה יהיה די לפעול הברכות לישראל וכנ"ל ועיקר היה אצלו מנשה לפי שהיה עובד במדרגות גדולות ולכך העמידו לימין אביו: ולא כן היה דעת יעקב אבינו עליו השלום אדרבה להיפך לפי שהיה אפרים הצעיר לכך שכל את ידיו לברכו בימין, כי זה היה עיקר פעולת יעקב להטיב אחריו לדורותיו שיהיו מזומנים כל טוב השפעה ורחמים וזה היה מדרגת אפרים. וזהו שאמר יעקב ידעתי בני ידעתי, פירוש שאמר ליוסף הידיעה של בני ידעתי מזה גם כן שמנשה הוא היותר גדול במדרגתו. ואולם אחיו הקטן במדרגתו יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, שיהיה כל העולם מלא מהשפעותיו וטובו ולכך הוא חביב בעיני יותר לזה וישם את אפרים לפני מנשה: וזהו (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, פירוש היראים הם הצדיקים הממשיכים השפעות צריכין לעשות בסוד בהסתר מפני הקטרוג שלא יקטרג על הטוב ההוא. ובריתו, הוא הצדיק המתנהג על פי הברית והתורה. להודיעם, פירוש שיודיע זאת לבני אדם שילמדו ממנו הדרך הטוב ההוא: 

שכל את ידיו כי מנשה הבכור (מח, יד). ולכאורה הטעם הוא ההיפך של עשיה, אלא למדה תורה דרך ארץ שינהוג אדם כבוד בחבירו לפי הראוי' לו ואף על פי שהיה יכול יעקב אבינו עליו השלום לחזור ולהעמידם כרצונו זה לימינו וזה לשמאלו. אלא שכוונתו היה שלא לבייש את מנשה ולכך שכל את ידיו בראשם, וקל להבין: 

חזקוני בראשית (פרשת ויחי) פרק מח פסוק יד

סיכום: כפירוש הנועם אלימלך

(יד) וישת על ראש אפרים למנותם שבטים דוגמת ויסמוך את ידיו עליו ומזה למדו למנות פרשים כענין זה. שכל את ידיו עשה עניינו בהשכל ובחכמה שמן הדין היה לו להפוך הבנים לפי מה שהיה בדעתו לתת אפרים לימינו ומנשה לשמאלו והוא עשה ההשכל והחכמה בידיו שלא רצה לבייש מנשה כי הוא היה הבכור וצריך לחלוק לו כבוד קצת. 

העמק דבר בראשית (פרשת ויחי) פרק מח פסוק יד - טו
סיכום: מנשה - גדול ברוחניות, אפרים רגליו בקרקע ומשפיע את הטוב כאן בעולם לכן יעקב נתן לא יותר בברכה. אומנם בעמידתם מנשה עמד מימין.

שכל את ידיו כי מנשה הבכור. הוא מיותר, שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור, אבל יש בזה עומק וכונה, דבאמת לא היה ליעקב לשכל את ידיו, אלא להפוך את מעמד הבנים, אבל באשר מנשה הבכור, מש"ה היה מכוין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל, ורק את ידיו שכל שיהיה להיפך, וטעמו של דבר שאע"ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה, ומש"ה היה במדבר ראש הדגל, מכ"מ בפקודי דפ' פינחס היה להיפך, ולא עוד אלא אפי' בפקודי דפ' במדבר כתוב בכל הדגלים והחונים עליו, משא"כ במנשה כתיב ועליו מטה מנשה, כל זה בא ללמדנו שלא היה אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים, מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע, אבל בהליכות עולם היה מנשה קודם וגדול מאפרים, מש"ה במנין הראשון בהר חורב שהיה שכינת עולם על ראשם, וכל ההנהגה היתה למעלה מן הטבע היה אפרים קודם, אבל בפקודי דערבות מואב בכניסתם לארץ שהיה כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובס' במדבר ודברים, מש"ה היה מנשה קודם, וע' מש"כ בס' במדבר בשנוי ועליו מטה מנשה, וזה הגיע משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה כמש"כ לעיל כ"ז י"ט. והנה היד משמשת את הראש והדעת, והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו, ומש"ה אמרו חז"ל במליצתם עירובין ד"ע ב' יורש כרעא דאבוה, פי' הרגל טבע אביו שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל, מש"ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית, ושכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית, וע"ע בסמוך מקרא כ', וזהו שפי' הכתוב הטעם, כי מנשה הבכור:

החיים שטמונים במוות של פרשת ויחי

שמם של פרשיות השבוע מסמל את תוכן הפרשה. פרשתנו מספרת  על מותו של יעקב אבינו, מותו של יוסף הצדיק, ובעצם סיום דור האבות ותחילת שיעבוד מצרים.

פרשה חשוכה, פרשה של מוות – למה נקראת פרשת 'ויחי' סמל של חיים?

שאלה נוספת – לקראת סוף הפרשה יש פסוק שהקשרו ותוכנו לא מובן: "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים (נינים) גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה (נכדים) יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף". מה בא ללמד אותנו או להוסיף לנו פסוק זה?

סיפור הפרשה טומן בתוכו את התשובות לשאלות:

1. הפרשה פותחת בקריאת יעקב אבינו ליוסף כהכנה לקראת מותו, ומשביע אותו שלא יקבור אותו במצרים אלא בקברות אבותיו בארץ ישראל.

2. יוסף לא מפספס את הרגע ומביא יחד איתו את בניו לקבל ברכה לפני מות יעקב. יעקב מברך את הבנים בברכה שעד היום מלוה כל אחד מאיתנו – "המלאך הגואל אותי... יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק..."

3. יעקב קורא לבניו "הקבצו... ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". 

4. ציווי אחרון של יעקב לפני מותו – "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי... בַּמְּעָרָה... קָנָה אַבְרָהָם ". ומדגיש ואומר כמעשה האבות כך תעשו לי :  "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם ... שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק ..."

5. יוסף מבקש מפרעה לצאת ממצרים לקבור את אביו, ומציג לפניו טענה: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר..." . תשובת פרעה ליוסף מנומקת בטעם: " וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ".

6. לאחר קבורת יעקב האחים מפחדים מנקמה של יוסף על מכירתו, ובטענה זו הם מתגוננים: " אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף... שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ".

7. הפסוק המתאר את לידתם של נכדי יוסף וניניו.

8. יוסף משביע את אחיו לקבור אותו בארץ ישראל.

הנקודה המשותפת לכל חלקי הפרשה היא: חיבור לשרשרת הדורות, חיבור אחורה לדורות הקודמים ודאגה וציווי קדימה לדורות הבאים.

פתחנו בשאלה מדוע פרשת המוות נקראת פרשת 'ויחי'?

והתשובה לכך מובאת בגמרא מסכת תענית דף ה': "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", כשזרעו חי בתחושה שהוא ממשיך את דרכו אף הוא עצמו נחשב חי.

'במותו צוה לנו את החיים'  

יעקב וישראל

בפרשה שלנו מסיים יעקב אבינו את גלותו וחוזר לארץ אבותיו. התהליך הזה בא לידי ביטוי בהחלפת שמו מיעקב לישראל.

"וישלח יעקב מלאכים לפניו" כותב רש"י: מלאכים ממש. למה היה צריך?

בהמשך יעקב נאבק עם שרו של עשיו "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר... ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך? ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

רש"י מבאר מה רצה יעקב מהמלאך, למה כ"כ התעקש איתו שיברך אותו: (כט) לא יעקב - לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו (פסוק ל) ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:

הושע: בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים:

(ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:

ישעיה מ,ד: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר - מיעקב יהפך לישראל

מצודות: העקוב - דרך המעוות יהיה מישור:

עד כה יעקב השיג את ברכותיו בדרך ערמומית ועתה מודה לו שרו של עשיו בברכה.

וכן למחרת כשפגש את עישיו אומר לו עשיו: "יהי לך אשר לך" לאחר שניצח יעקב את המלאך, עכשיו מודה לו עשיו בפה מלא ונותן לו את הברכה.

וכן בהמשך הפרשה אנו רואים שעשיו אוסץ את משפחתו ומפנה את הארץ ומשאיר אותה ליעקב.

והיה העקוב למישור

אור קטן או אור איתן:

יעקב אבינו סוף סוף חוזר לארץ מגורי אביו אחרי שנים של גלות בעל כורחו. אולם שמחת החזרה מהולה בחשש, יעקב יודע שעשיו אחיו בדרך לקראתו והוא חושש שמא הוא עדיין כועס עליו וירצה לפגוע בו. 

לקראת הפגישה יעקב מתכונן בשלוש דרכים: דורון, תפילה ומלחמה. יעקב שולח מתנות פיוס לאחיו לפני הגעתו לארץ למצוא חן בעניו. 

במקביל הוא נושא תפילה בענוה ואומר קטנתי ואיני ראוי לכל החסדים שעשית עימי עד עכשיו, אבל בבקשה הצילני מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנוכי אותו. 

דבר שלישי שמתכונן אליו יעקב הוא מלחמה. הוא חוצה את העם אשר איתו לשני מחנות, שאם יבוא עשיו אל המחנה ויכה אותו יהיה המחנה הנשאר לפליטה. בלילה האחרון לפני המפגש מעביר יעקב את נשיו, שפחותיו, ילדיו ואת כל רכושו מעבר לנחל.

כשמסיים יעקב להעביר את כולם הוא חוזר לבדו ומתעכב ללקט פחים קטנים, שאריות של כלים קטנים חסרי חשיבות שאחרים היו מוותרים עליהם בקלות. 

אבל יעקב לא, הוא מסתכן ונשאר מאחור כדי לאסוף אותם. מהתעקשות זו של יעקב לחזור לכלים קטנים ובעלי חשיבות קטנה, אנחנו לומדים מוסר חשוב לחיי היום יום שלנו: במהלך החיים יוצא לנו לפגוש נשמות שונות. יש נשמות שצולחות את המסלול עוברות את המכשולים את הנהר וממשיכות הלאה. 

יש נשמות שמתקשות ונושרות בדרך ונשארות מאחור, אבל עם קצת מאמץ אנחנו יכולים לעזור להם לחזור למסלול ולהיות גדולות עם עתיד מבטיח. ויש נשמות רחוקות שנראה שאבדה תקוותם לחזור לדרך הישר, ונטייתנו היא אולי להתיאש מהם ולהשאיר אותם מאחור, במחשבה שהם לא יוכלו לתקן עוד את דרכם... 

יעקב אבינו לא חושב כך, לא כך הוא חונך בבית אבא. הוא חוזר אחורה ומתאמץ ומסתכן כדי לאסוף את כל הנשמות הרחוקות הנידחות האלו, יעקב רואה בתוך הכלי את האור הקטן, את נקודת התקוה הקטנה שמאירה בהם, ומתאמץ בשבילם כי הם חשובים בעניו. 

יעקב אבינו לא מתייאש הוא מאמין בהם ובטוח שיש להם תקוה. יסוד זה ספג יעקב מסבו אברהם שלא התייאש עד הרגע האחרון והתעקש לפני ה' על אנשי סדום למרות שהיו 'רעים וחטאים לה' מאוד'. אברהם העיז פניו לפני ה': ואמר "אולי יש עוד נקודה טובה לאחוז בה כדי להציל את אנשי סדום, 'אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, התשחית בעבורם את העיר'?! אברהם מחפש להאחז באור הקטן שאולי מסתתר לו בתוך אנשי סדום כי הוא מאמין שאם הוא שם בכוחו להיות אור איתן.