נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אליך – קול השופר שממליך מהפינות החשוכות

 

הסיפור לקוח מהרב עמיחי שוקרון: מעשה במלך שהיה לו אוהב אחד – איש חכם ונבון, איש סודו ונאמן עליו בכל ענייניו. המלך היה מתייעץ איתו, גם על דברים סודיים בענייני הממלכה, גם בעניי מלחמות, מינויים חשובים ואפילו עניינים אישיים. ממש היה איש הסוד של המלך, שהמלך סומך עליו בכל ענייניו.

הממלכה היתה שקטה ונעימה, ואזרחי המדינה שמחו מאוד במלך. הוא היה מיטיב איתם, לוקח מיסים בצורה סבירה וקדושה לצרכי העם שלו.

לקראת יום ההמלכה הנחגג בכל שנה של המלך, ויהי בשנת שלוש למלכו, עשה משתה לכל שריו ועבדיו, לחגוג את מלכותו. העם אהב מאוד את המלך, ושמח בחגיגות האלה. לא פעם, המלך היה עובר באיזו עיירה – והקהל היה מריע לו "יחי מלכנו". למלך ולעם היה טוב. הקשר היה מצויין, והיה שלום ושמחה בממלכה.

הגיע יום ההמלכה של המלך, וכניסת המלך לחצר הגדולה של הארמון היתה מלווה בקריאות "יחי המלך" רמות של כל המשתתפים. כולם הריעו למלך בקול גדול, בשמחה גדולה על המלך המיוחד שלהם, שעושה טוב לממלכה.

אותו אוהב קרוב לא השתתף בחגיגה. כשכולם צעקו "יחי המלך" ביום ההמלכה, הוא היה עסוק בדבר אחר לגמרי. הוא שמע שמועה שבעיירה קטנה בקצה המדינה, יש חבורה שאיננה מרוצה מהמלך, והיא מחפשת למרוד במלך. האוהב היה בדרכו לשם בכרכרה מלכותית, לנסות ולברר האם השמועות נכונות.

כשהוא הגיע לעיירה הצדדית, הוא קצת שאל וקצת חקר, והגיע לאדם שכנראה מוביל את המרד הקטן הזה. אותו מורד לא הסתיר את כוונותיו, ואמר לאוהב המלך – הרי אתה אדם חכם ונבון, ומכיר את כל תכניות הממלכה, את דרכי השלום והמלחמה, צורת המיסוי וכו' – בוא איתנו, ונשים אותך למלך עלינו. למרות היותו נאמן למלך, חשב האוהב לעומקה של ההצעה, ואמר לעצמו – שאולי באמת כדאי ללכת עם חבורת המורדים.

מיד ניער מחשבות אלה מראשו וצעק "יחי המלך! יחי המלך!" הוא מלכנו ואנחנו נאמנים לו. למה נפשע במי שמיטיב ועושה כל שביכולתו כדי להגן עלינו ועל משפחותינו!?

ע"כ הסיפור

מעשיו של מי גדולים? של העם המריע בחצר ארמונו של המלך, או של האוהב, שמביע נאמנות למלך ברגעים קשים? להמליך את המלך כשכוחו ועוצמתו ניכרים – זה לא קושי גדול. זאת אומרת, לצעוק "יחי המלך" כשהוא בשיא כוחו – זה דבר יפה, אבל לא בטוח שזה קונץ כל כך משמעותי... החכמה היא, אם בחדרי חדרים יש מישהו שאומר לך – נראה לי שהמלך הזה, צריך להחליף אותו – הווו! שם זו הנקודה החשובה בה צריך להגיד – חס וחלילה! הוא המלך ואני נאמן לו!

·         איפה אנחנו נדרשים להמליך את המלך?

אנחנו מתחלקים לחלקים רבים במעמד תקיעת השופר והכרזת 'יחי המלך'.  

אנחנו אומרים בסליחות "נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אליך" – כל אחד מאתנו יודע אילו חלקים בתוכו מחוברים לה' יתברך, ואילו חלקים רחוקים.

גמרא (ראש השנה טז:): "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".

הרב אליהו דסלר מבאר שאמנם ישנם יחידים באנושות שהם צדיקים גמורים כדברי הגמרא (בבא בתרא יז.): "שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב: ולבי חלל בקרבי".

וכן ישנם רשעים גמורים שמרשעותם נלקח מהם כוח הבחירה החופשית, הם אינם שולטים בעצמם. כמו פרעה הרשע שלקחו לו את כוח הבחירה, כפי שכתוב (שמות ז,ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה"

 

אך רוב העולם (אנחנו) גם צדיקים, גם בינוניים וגם רשעים:

צדיקים – במה שאין לנו כמעט בחירה לחטוא, ברור לנו שנבחר בטוב (לא נרצח, לא נגנוב סתם, לא נאכל חזיר וכול') ואין לנו בכלל יצר הרע לשתות דם למשל...

רשעים – במה שאנו מוותרים לעצמנו מלכתחילה ("שויתי השם לנגדי תמיד", "תיקון חצות", "תפילת ותיקין" וכדו').

בינוניים – בנקודות שאנו מתמודדים איתם יום יום.

ההתמודדויות היום יומיות הן נקודת הבחירה שלנו! שם אנו צריכים להשקיע!

 

קל לעמוד ולצעוק יחי המלך עם החלקים שבתוכנו שהם צדיקים גמורים – נאמנים למלך, מחוברים אליו.

החכמה היא "נחפשה דרכנו ונחקרה" – לחפש את המקומות הנידחים בתוכנו, את המעשים הרוחקים מהמלכת ה' שאנחנו עושים ויושבים בתוכנו.

"ונשובה אליך" – קול השופר הבוקע ממעמקי הנפש, מהחדרים הצדיים, מהעירות הרחוקות – גם שם אנחנו צריכים להמליך את הקב"ה ולקרא משם יחי המלך!!!

זכרון חסד נעוריך - מתן תורה וקול השופר

 

 [מתוך מנחת אשר שיחות על המועדים]

א.      זיכרון למתן תורה:

הנה כתב רבי סעדיה גאון דאחד מעשרת הטעמים לתקיעת שופר בר"ה הוא להזכיר את מתן תורה שבו ניתנה התורה בקולות וברקים. ויש להבין מה הקשר בין מתן תורה לר"ה.

ומצינו משל נפלא מדברי רבי לוי יצחק מברדיטשאב אשר מסביר במקצת את הקשר ביניהם.

מלך אחד נהג מדי פעם לטייל בגפו ביער ליהנות מן העצים והפרחים מהחיות והעופות ואף אחד ממשרתיו רואי פני המלך לא ידע היכן הוא פעם אחת הפליג ליכנס למעבה היער והלך לאיבוד שעה ארוכה הלך אנה ואנה ולא מצא את דרך המלך בשוטטו ביער פגש בפראי אדם שוכני המערות שביער ושאל אותם היכן היא דרך המלך והיכן הוא ארמון המלוכה ענו הפראים את המלך אין אנו מכירים ואת שמעו לא שמענו ככל שנקף הזמן וככל שהעמיק לתוך היער גברו פחדו ועצבונו עד שפגש אדם וגם אותו שאל היכן היא דרך המלך ואיה מקום כבודו איש זה נפל לפני רגליו ואמר אדוני המלך את קולך שמעתי בתוך הגן ואשרי לי שזכות נפלה בחלקי להיות זה שמושיט את ידו למלך רם ונשא וזוכה לשרתו וללוותו עד בית המלכות הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו וכאשר חזר המלך לארמונו הפשיט את פרוותו הגסה של בן הלויה והלביש אותו מחלצות בגדי משי ורקמה ואת הפרוה הגסה הלביש על פסל בדמות דיוקנו של איש זה שהציל את המלך והחזירו לבית מלכותו עברו שנים רבות והאיש שהציל את המלך נשכח לגמרי מתודעת ההמונים ופעם אחת עבר עבירה חמורה ונשפט למות לפני שהוציאוהו להורג ביקש את בקשתו האחרונה שיפשיטו מעל הפסל שעומד בחצר המלך את פרוותו וילבישוהו בפרוה זו ויביאוהו לפני המלך.

כאשר ראהו המלך לבוש באותו הלבוש שבו נפגשו ביער ופתאום הכירו המלך נכמרו רחמיו עליו ולבו עלה על גדותיו מאהבה וגעגועים ברב התרגשות אמר המלך זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך עמי במדבר בארץ לא זרועה וכאשר המציל שפך את מר לבו לפני המלך וביקש את רחמיו המתיק לו המלך את גזר דינו ופטרו לביתו

הנמשל:

כך אמר הצדיק מברדיטשוב הקב"ה סבב אצל כל האומות ותורתו בידו, עשו לא הכירו ישמעאל אטם את אזניו ואת שמעו לא שמע, כל עם ולשון לא חפץ בתורתו. עיניים להם ולא ראו אזניים להם ולא שמעו.  

רק אנחנו דבקנו בו באהבה גמורה והגדלנו את שמו בעולם רק אנו בנינו לו ארמון פאר מקום משכנו ובית הדום רגליו ורק אנחנו הקדמנו נעשה לנשמע בהר סיני כאשר בקול שופר הופיע הקב"ה עלינו.

מאז עמדנו על הר סיני עברו שנים רבות לאורך הגלות התרחקנו ממעלת אבותינו שקענו במצולות החטא והפשע שכחנו ונשכחנו מן הלב אך לעת משפט כאשר עומדים אנו לפני מלך המשפט כדי ליתן דין וחשבון וכאשר מלך במשפט יעמיד ארץ מבקשים אנו להזכיר נשכחות ולעלות לפניו חסדי נעורינו ואהבת כלולותינו ולשם כך תוקעים אנו בשופר כדי להזכיר את מעמד הר סיני שבו נאמר בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת מבקשים אנו להזכיר את חסד נעורינו ואהבת כלולותינו עת אשר כל האומות ביזו את התורה ולא רצו חלק ונחלה באלקי שמים ורק אנו הקדמנו נעשה לנשמע באהבה גמורה.

ואכן בשעה מיוחדת זו, שאנו עמדים רגעים מספר לפני קיום מצוות היום- מצוות תקיעת השופר, עלינו לקבל בשמחה את לבושי התורה עלינו, לשמוח בהחלטה הייחודית של עמ"י לקבל עלינו את התורה הקדושה.

 

 

 

ב.      תפילת מוסף –

הפסוקים שתכף נזכיר בתפילת מוסף עוסקים בזכרונות האלו:

 

פסוקי זכרונות:

וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר:

"הָלךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמר כּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה".

וְנֶאֱמַר:

"ְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אותָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימותִי לָךְ בְּרִית עולָם".

וְנֶאֱמַר:

"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּו זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לו רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'".

 

פסוקי שופרות:

תחליה מזכירים פסוקים מהתורה העוסקים בשופרו של ה' – פסוקים המבטאים את אהבת ה' עלינו.

"וַיְהִי בַיּום הַשְּׁלִישִׁי בִּהְית הַבּקֶר וַיְהִי קלת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקל שׁפָר חָזָק מְאד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה".

וְנֶאֱמַר:

"וַיְהִי קול הַשּׁפָר הולֵךְ וְחָזֵק מְאד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלהִים יַעֲנֶנּוּ בְקול".

וְנֶאֱמַר:

"וְכָל הָעָם ראִים אֶת הַקּולת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קול הַשּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחק".

 

שלב הבא, אנחנו מזכירים פסוקים מהכתובים המבטאים את אהבתנו וכמיהתנו לה':

וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר:

"עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקול שׁופָר".

וְנֶאֱמַר:

"בַּחֲצצְרות וְקול שׁופָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'".

וְנֶאֱמַר:

"תִּקְעוּ בַחדֶשׁ שׁופָר, בַּכֶּסֶה לְיום חַגֵּנו".

 

א.      קיום העולם תלוי במעשה בראשית (שפת אמת – ר"ה תרמ"ח-תרמ"ט):

"ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" – דרשו חז"ל – תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו.

בחידוש הבריאה בר"ה מתחדש גם כוחן של עם ישראל לקיים את העולם.

תקיעת השופר - בקשתנו להכתב בספר החיים – כלומר להדבק בתורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה – עי"כ נזכר יום מתן תורה בשמים ומתחדשת בחירת הקב"ה בעם ישראל.  

 

המלכת ה' ושמחה בתקיעות

         א.         

'היום הרת עולם'.

אחרי התקיעות בתפילת העמידה נאמר "היום הרת עולם" – שפרושו היום הוא היום שהגיע העולם לתכלית הריונו. ותכלית הריונו הוא בריאת האדם שבשבילו נברא העולם, כיוון שהוא מקיים את העולם.

·         למה אנחנו מזכירים את בריאת האדם (העולם) מיד אחרי התקיעות?

         ב.         המלכת הקב"ה בתקיעות השופר:

כפי שאמרנו קיום העולם הוא על ידי התורה והמצוות שלנו, אך יש עומק נוסף "בתפקיד" שקיבלנו בבריאת העולם: להמליך את הקב"ה על כל העולם כולו , "לדור ודור המליכו לאל..." "שכל בני בשר יקראו בשמך...". – כיון שאין מלך בלא עם!!!

ותקיעות השופר הם ההכרזה "בטקס ההכתרה" על המלכת הקב"ה בעולם. כפי שאומרת הגמרא – "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה? בשופר!".

הפסוקים שאנו אומרים לפני התקיעות בזה הם עוסקים: "כל העמים תקעו כף הריעו לאלוקים בכל רינה" , כי מלך כל הארץ אלוקים זמרו משכיל" , "בחצוצרות וכל שופר הריעו לפני המלך ה'".

ופסוקים אלו מלאים שמחה וזמרה ותרועות – כיאה לטקס ההמלכה!

וסביב זה סובבות תפילות ראש השנה – "ובכן יתקדש שמך "ותמלוך ה' אלוקינו מהרה על כל מעשיך..."

          ג.         התערותא דלתתא בתקיעת השופר שמביא להתערותא דלעילא:

אומר הזוה"ק (ויקרא צט:): שבכח התערותא דלתתא שלנו בתקיעת השופר, מתעורר שופרו של הקב"ה למעלה ומשפיע רחמים על עם ישראל כמו שמבקשים בתפילה: "תקע בשופר גדול לחרותינו".

וְכַד אִתְּעַר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן, בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא. כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה, יִתְּעֲרוּן לְנָפְקָא. וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא לְעֵילָּא, וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא, וּלְסַדְּרָא קָלִין,

וּכְשֶׁמִּתְעוֹרֵר הַשּׁוֹפָר הַזֶּה וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם שָׁבִים מֵחֲטָאֵיהֶם, צְרִיכִים לְהַשְׁפִּיעַ קוֹל שׁוֹפָר מִמַּטָּה, וְאוֹתוֹ קוֹל עוֹלֶה לְמַעְלָה, אֲזַי מִתְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר עֶלְיוֹן, וּמְעוֹרֵר רַחֲמִים וּמִסְתַּלֵּק הַדִּין. וּבַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ שֶׁלְּמַטָּה נוֹתְנִים יִשְׂרָאֵל כֹּחַ לְמַעְלָה, וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְזַמֵּן שׁוֹפָר בַּיּוֹם הַזֶּה וְלַעֲרֹךְ קוֹלוֹת.

כפי שראינו מקודם שיש כאן – פעולה תחתונה שמביאה לפעולה עליונה.

·         חסר השלב הראשון – תקיעת השופר של הקב"ה שמעוררת את תקיעת השופר שלנו.

         ד.         מבנה חלק "שופרות" בתפילת מוסף:

כל חלק בנוי מעשרה פסוקים:

3 – של תורה, 3 – של כתובים , 3 – של נביאים ואחרון של תורה.

נתבונן בפסוקים של שופרות:

3 של תורה: 1. וַיְהִי בַיּום הַשְּׁלִישִׁי בִּהְית הַבּקֶר וַיְהִי קלת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקל שׁפָר חָזָק מְאד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. 2. וְנֶאֱמַר: וַיְהִי קול הַשּׁפָר הולֵךְ וְחָזֵק מְאד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלהִים יַעֲנֶנּוּ בְקול: 3. וְנֶאֱמַר: וְכָל הָעָם ראִים אֶת הַקּולת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קול הַשּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחק:

שלושת הפסוקים עוסקים בקול השופר של מתן תורה קידוש עמ"י "להיות לו לעם סגולה".

3 של כתובים: . 4. עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקול שׁופָר: 5. וְנֶאֱמַר: בַּחֲצצְרות וְקול שׁופָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה': 6. וְנֶאֱמַר: תִּקְעוּ בַחדֶשׁ שׁופָר, בַּכֶּסֶה לְיום חַגֵּנוּ:

שלושה פסוקים שעוסקים בהמלכת ה' של עם ישראל.

3 נביאים:  וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר: מתוך תקעתם של עם ישראל יתעורר שופרו של משיח לעתיד לבא: 7. וְהָיָה בַּיּום הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁופָר גָּדול וּבָאוּ הָאבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם: 8. וְנֶאֱמַר: (האזינו) כָּל ישְׁבֵי תֵבֵל וְשׁכְנֵי אָרֶץ (לעתיד לבא), כִּנְשׂא נֵס הָרִים (כשיורם הדגל בהרים)  תִּרְאוּ (את קבוץ הגלויות) וְכִתְקעַ שׁופָר תִּשְׁמָעוּ: 9. וְנֶאֱמַר: וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה (יגלה שכינתו) וְיָצָא כַבָּרָק חִצּו (להנקם מאויבהם), וַאדנָי ה' (קרי אֱלהִים) בַּשּׁופָר יִתְקָע (להרעיד את הגויים), וְהָלַךְ בְּסַעֲרות תֵּימָן:   ה' צְבָאות יָגֵן עֲלֵיהֶם ( פסוק הבא  בספר זכריה - שלא יפגעו עמהם, ואינו ממניין הפסוקים): ה' צְבָאות יָגֵן עֲלֵיכֶם: ה' צְבָאות יָגֵן עָלֵינוּ (כיוון שעסק בתפילה הוסיף תפילה על כל הציבור):

ה' בקול שופר

ה' בְּקול שׁופָר. יַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה.

לְקַבֵּץ שֶׂה פְּזוּרָה בְּבוא חֶזְיון תְּשׁוּעָה.

עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה. ה' בְּקול שׁופָר:

ה' בְּקול שׁופָר. קול מִשָּׁמַיִם.

עַל הַר הַקּדֶשׁ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם.

וְאָז כַּנַּת יְמִינְךָ תְּהִי כְּמֵראשׁ נְטוּעָה.

עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה. ה' בְּקול שׁופָר:

ה' בְּקול שׁופָר. יְגַלֶּה קֵץ וּזְמַן.

עֵת יִתְקַע וְהָלַךְ בְּסַעֲרות תֵּימָן.

וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה. אֲזַי תִּהְיֶה פְרוּעָה.

עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה. ה' בְּקול שׁופָר:

ה' בְּקול שׁופָר. בְּהַר הַקּדֶשׁ תִּתְקַע.

נְוֵה צִיּון תִּרְקַע. וְהַר שֵׂעִיר יִבָּקַע.

וְתִנָּתֵק וְתָמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה.

עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה. ה' בְּקול שׁופָר:

פסוקים לפני התקיעות

עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקול שׁופָר:

בַּחֲצצְרות וְקול שׁופָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה':

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵאלהִים בְּקול רִנָּה:

מִזְמור לְתודָה, הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ:

שִׁירוּ לו שִׁיר חָדָשׁ, הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה:

הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ, פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ: