מצוות מעקה וחזרה בתשובה מתורת הבן איש חי

מצוות מעקה וחזרה בתשובה

פרשת כי תצא

הכנות אחרונות לסיומה של השנה:

השבוע ביום שישי י"ג באלול חל יום פטירתו של רבנו יוסף חיים מחבר ספר הבן איש חי. נכתוב קצת מתורתו ומאורחות חייו שנוגעים לנו.

אנחנו נמצאם בעיצומו של חודש אלול ומתכוננים לקראת סיום השנה. הראש מלא מחשבות איך נפתח את השנה החדשה? איך נתקדם ונבנה קומה נוספת שנה הבאה על גבי שנה זו?

מתוך הפרשה שלנו נוכל למצא רמז לזה. "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו". פשט הפסוק עוסק במצווה לבנות מעקה בכל גג של בית שעולים אליו כדי שלא יפלו ממנו.  הבן איש חי דורש את הפסוק הזה בעניין החזרה בתשובה. הגוף שלנו הוא משל לבית לשביל נשמה שבקרבנו. לצערנו הבית לפעמים מתלכלך בכל מיני מעשים לא טובים שאנחנו עושים. כשהבית "מלוכלך" לנשמה לא נח להיות בו... ואז מתעורר רצון התשובה - "כי תבנה בית חדש" –. כותב הרמב"ם על החוזר בתשובה (הלכות תשובה ב,ה):  "מדרכי התשובה להיות השב ... משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים"  מלמד אותנו הרמב"ם שאדם שעושה תשובה נעשה כבריה חדשה וכאילו בונה בית חדש לנשמתו. ממשיכה התורה ומזהירה אותנו, הזהר לבל תחזור לסורך אלא "ועשית מעקה לגגך" – שהחזרה לא תהיה רגעית אלא תעשה גדרים וסייגים יותר ממה שגדרו לך, כדי לא להכשל שוב. ממשיך הפסוק "ולא תשים דמים בביתך" -  דמים מלשון כסף, שלא תהיה כל מגמתך "לדמים", לרכוש ולצבור הון בביתך. והסיבה לכך היא "כי יפול הנופל ממנו" – כספים אלו עלולים להכשיל אותך בהם.

חיבוב ארץ ישראל של הבן איש חי:

בשנת תרכ"ט (1868) בא ה'בן איש חי' מבגדאד לביקור בארץ ישראל. לפני שיצא חזרה לבגדאד לקח עמו אבן קטנה, וקבע אותה בקיר הקרוב לכניסה המרכזית של בית הכנסת הגדול, בו היה דורש בכל שבת. על האבן היו חרוטות המילים 'אבן מארץ ישראל', וכל העוברים על המקום בהכנסם לבית הכנסת, היו נוגעים בה ומנשקים את אצבעותיהם. בנוסף הביא הביא עמו גם שקים אחדים של עפר קדוש מארצנו הקדושה, אותו פיזר על פני קרקע הכניסה של בית הכנסת שלא היתה מרוצפת, כדי שכל הנכנס בשערי בית הכנסת יזכה לדרוך באדמת ארץ ישראל. כל זאת נעשה כמנהג העתיק המיוחס לפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (נשאה חן בעיינהם)".

מתורתו של רבנו יוסף חיים בעל הן איש חי

מתורתו ודרכו של רבנו יוסף חיים בעל הבן איש חי 

         

שו"ת תורה לשמה סימן מט

טעם על כמה דברים שנאמרים בלשון תרגום, ואם יש הבדל בין יחיד לציבור:

 שאלה למה בסליחות תקנו אותה בלשון הקודש של המקרא וקצת ממנה תקנו בלשון תרגום וכמ"ש רחמנא אדכר לן וכו' וכן בסוף הסליחות יש בקשות בלשון תרגום מרנא דבשמייא מחי ומסי ומאחר דלשון הקודש עדיף יתקנו הכל בלשון הקודש. גם עוד יש לשאול כי מצאנו כתוב שאין היחיד אומר אותם דברים האמורים בלשון תרגום שבסוף הסליחות אם הוא מתפלל סליחות ביחיד ולא ידענו למה לא הזהירו גם על אמירת רחמנא גם עיקרא דמילתא תמיהה לן כי לא ידענו מה הפרש יש בזה בין יחיד לציבור ולא מצינו הפרש בין יחיד לציבור אלא בדברים שבקדושה דוקא ואלו בקשות הם גם בריך שמיה דמרי עלמא שאומרים בהוצאת ס"ת וגם תפלת הפרנסה של יהא רעוא לפ"ז עדיף לאומרם היחיד בלשון הקודש גם מאחר דלשון הקודש עדיף למה יסד מרן האר"י זיע"א פיוט שבת בשלוש סעודות בלשון תרגום הו"ל לייסדו בלשון הקודש כשאר פיוטים גם מאחר דלשון הקודש עדיף למה דיבר רשב"י באדרא ובזה"ק בלשון תרגום ולא אמרום בלשון הקודש כמו לשון המשנה גם הקדיש שמעלתו גדולה למה נתייסד בלשון תרגום. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה: איתא בגמרא דסוטה דף ל"ג ע"א תפלה רחמי היא כל היכא דבעי, מצלי. ותפלה בכל לשון? והא"ר יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאר"י כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מה"ש =מלאכי השרת= מכירין בלשון ארמי?! לא קשיא הא ביחיד הא בציבור.

ופי' רש"י: יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים ע"ש.

והשתא מזה תבין הטעם שייסדו בסליחות קצת בקשות בלשון תרגום כי הסליחות נתקנו לציבור להורות שהציבור כוחם גדול והן אל כביר לא ימאס שאין צריכין לסיוע מלאכי השרת אך יסדו רובם בלשון הקודש משום דבאמת לשון הקודש עדיף טפי.

ובזה תבין ממילא הטעם שאין היחיד שואל בלשון תרגום כי היחיד צריך לסיוע של מלאכי השרת.

וא"ת ואם יאמר מה בכך? זה אינו. כי בזה מתקנאים בו המלאכים למעלה כי יאמרו זה יחיד ושואל צרכיו בלשון תרגום ולא בלשון הקודש משמע שסומך על עצמו שהוא צדיק גמור ותפלתו חשובה כתפלת ציבור שאין צריכין לסיוע נראה מה מעשיו ובזה נזכרים עונותיו. ע"ד שארז"ל שלושה מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפילה וכו'

מיהו אם אומר סליחות ביחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא מפני שכל הסליחות היא בלשון הקודש וקודם זה ואחר זה הוא אומר בלשון הקודש הרבה בקשות על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו. ורק אותם בקשות שהם בסוף הסליחות ידלגם.

ואפשר מה שבחרו לתקן רחמנא וכו' בלשון תרגום מפני כי אלפא ביתא זו היא כנגד בחינה עליונה מאד מאד כנודע בספרי המקובלים ז"ל לכן לא חשו בזה.

או אפשר כי כל אלו הבקשות של הסליחות לא נתקנו כולם בבת אחת מאנשי כנה"ג =כנסת הגדולה= אלא דורות שאחר אנשי כנה"ג תיקנום פסקי פסקי ואלפא ביתא זו של רחמנא תיקנה תנא אחר ע"ד שמצינו בברכות העמידה שאנשי כנה"ג לא תקנו אלא י"ח ברכות ובימי רבן גמליאל תיקנו למינים ולמלשינים וכו' ושמואל הקטן תיקנה כי הוא בעצמו סידר אותה וכנז' בגמרא וכן אלפא ביתא זו תיקן אותה תנא אחר והוא בחר לתקנה בלשון תרגום ועדיין צריך להתיישב בזה.

ומ"ש על בריך שמיה דמרי עלמא הנה זה נתקן בהוצאת ס"ת ואין הוצאת ס"ת אלא בציבור ואפילו שהיחיד לבדו אומר לא אכפת מאחר דאיכא ציבור.

ועוד הוצאת ס"ת הוא עת רצון וכנז' בזוהר ועת רצון שאני. ולהכי רשב"י היה אומר תפלה זו בלשון תרגום להורות על מעלת העת ההיא שהיא עת רצון ואין צורך לסיוע גם היחיד.

ועוד יש לצדד ולומר דכל שהוא עת רצון אין היחיד צריך לסיוע מלאכי השרת בשביל עלית תפילתו והרי היא עולה בלא סיוע וכיון שעולה בלא סיוע יש לומר דעדיף טפי שלא ירגישו מלאכי השרת בדברים אלו שהתפלל. ודברים אלו יהיו בין האדם ובין קונו כדי שלא יקטרגו על השפע שמשפיע לו השי"ת בתפילה זו ולכן עדיף טפי לאומרה בלשון תרגום.

ומ"ש על לשון הזוהר ופיוט מרן האר"י זצ"ל למה לא נאמרו בלשון הקודש דעדיף וכן שאלתם ג"כ על הקדיש למה נתייסד בלשון תרגום?

הנה ידוע להוי לכם כי מרן האר"י זצ"ל נתן טעם לענין הקדיש מה שנתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עילאין כנז' בזוהר פ' נח דף ע"ח ובפ' לך לך דף פ"ט הטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקודש שהוא בחינת הפנים אך הקליפות הם נאחזים באחור והם מבינים בלשון תרגום שהוא אחוריים ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה עכ"ל וא"כ השתא ממילא מובן הטעם לשאר שאלות שלכם כי לכן דיבר רשב"י זיע"א הסודות בלשון תרגום כדי להכניע בזה הקליפות שהם מבינים לשון תרגום שהם יש להם הכנעה מסודות התורה שהיא כחרב פיפיות להם וזהו הטעם נמי שיסד מרן האר"י זיע"א פיוט שבת בלשון תרגום כי כולו סודות עליונים המדברים מגדולת וקדושת השבת ובזה יהיה הכנעה גדולה לקליפות בשמעם גדולת קדושת השבת ומעלותיו ולכך גם תפלת יהא רעוא נתקנה בלשון תרגום מאחר כי בה אנחנו מזכירים השתלשלות השפע ממקום גבוה ועליון שאין הקליפות מגיעים שם וגם אנחנו מבקשים בה עיקר על עולמות הקדושים ובזה יהיה הכנעה לקלי'. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

         ב.      

   שו"ת תורה לשמה סימן תקכג:

בענין הפיוטים שבסליחות, בענין אמירת אליהו הנביא זכור לטוב:

שאלה: פיוט אליך ה' נשאתי עיני שאומרים בחודש אלול בסוף הסליחות אם יש צורך באמירתו כשאר הסליחות או אם הוא פיוט בעלמא ונ"מ דאם לא נשאר עת כ"כ ורוצים לדלג לפרקים אין בכך כלום, גם רצינו לדעת למה בפיוט זה יש אות תי"ו ב' פעמים, גם יורנו בענין אמירת אליהו הנביא במוצאי שבת ק"ל פעמים שבא חכם אחד ואמר שמנהג ותיקין לומר בכל פעם אליהו הנביא זכור לטוב ואומרים שיש כונה בזה. יורנו מה יש בזה ושכמ"ה.

תשובה: על שאלה הראשונה כל מה שתמצאו בתוך הסליחות ודויים ודברי סליחות מיוסדים על סדר א"ב תדעו שכולם הם נתקנו לצורך שיש בהם כונה כנגד בחינה פרטית. ותחלת הכל מתחיל אלפ"א בית"א דרחמנא וזו היא בעתיק דכורא ואחריה אנשי אמונה זו בנוקבא דעתיק ואחריה תמהנו בדכורא דא"א ואחריה אל תעש עמנו כלה בנוקבא דא"א ואחריה אלפ"א בית"א של הודוי זו באבא עלאה ואחריה אשמנו מכל עם זו באימא עלאה ואחריה אלפ"א בית"א דאלהינו שבשמים זו ביש"ס ואחריה עננו אבינו זו היא בתבונה ואחריה אדון הסליחות בוחן לבבות זו בז"א ואחריה עשה למען אמתך זו בלאה ואחריה מזמור נפילת אפיים זו ברחל ואחריה אלפ"א בית"א  דפיוט אליך ה' נשאתי עיני זו ביעקב.

ומה שכפלו אות זה של התי"ו היינו מפני כיון שאלפ"א בית"א זו אומרים אותה סוף הכל לכן כפלו אות תי"ו כדי שיהיה הסיום באות אל"ף והיינו כי המנהג באלפ"א בית"א זו לומר החזן פסוק א' והקהל פסוק א' והסיום צריך להיות בציבור וההתחלה בחזן. גם הטעם שלא רצו לעשות הסיום באות תי"ו  מפני שהיא סופא דכל דרגין ורגליה יורדות וכו' לכן בחרו לעשות הסיום באות אל"ף /א'/ שהוא אות ראשון.

          ג.         

חלק מתהליך הגאולה איחוד ההלכות בעם ישראל:

זוהר וירא קיח. : אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁאֵין רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה כָּל כָּךְ לָעוֹלָם, וּכְשֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲפִלּוּ תִינוֹקוֹת שֶׁל הָעוֹלָם עֲתִידִים לִמְצֹא נִסְתָּרוֹת שֶׁל חָכְמָה וְלָדַעַת בּוֹ קִצִּים וְחֶשְׁבּוֹנוֹת, וּבְאוֹתוֹ זְמַן יִתְגַּלֶּה לַכֹּל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (צפניה ג) כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים וְגוֹ'. מַה זֶּה אָז? בִּזְמַן שֶׁתָּקוּם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִן הֶעָפָר וְיָקִים אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.

תיקוני זהר תיקון ו כד. : וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם לְמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּ מֵהַחִבּוּר הַזֶּה שֶׁלְּךְ, כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה לְמַטָּה בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים, וּבִגְלָלוֹ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹמֵר.

הרב שמואל אליהו: "וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים". (דברים פרק ד כז). וכן בפרשת כי תבוא (דברים כח סד) "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ". לא רק שיצאנו מארץ ישראל למדינה אחרת. אלא שנתפזרנו בכל מדינות העולם.

הפיזור הזה במדינות שונות הביא אותנו לנהוג מנהגים שונים.

במקום מה שהתורה אומרת כמה פעמים "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם". (שמות יב ויקרא ז במדבר טו פעמיים). נהיינו כמה וכמה תורות. וכמה וכמה מנהגים שונים". חכמנו אמרו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, הרבו מחלוקת בישראל ונעשו כשתי תורות". (תוספתא מסכת חגיגה פרק ב). בגלות נעשית התורה מאות תורות ופסקים שונים. כל קהילה והפסקים שלו.

מרן רבי יוסף קארו זיע"א החל בריכוז כל הפוסקים על שולחן אחד ועשה הכרעה ביניהם, ברוך ה' וחפץ ה' בידו הצליח לקבץ את חכמי ישראל לבית מדרש אחד, גם אם לא בגופם. לפחות כנס את דבריהם למקום אחד וכך יצאה הלכה אחת לכל ישראל, מעין מה שהיה בבית הדין הגדול שהיה בירושלים בזמן שבית המקדש קיים.

רבינו יוסף חיים זיע"א המשיך את דרכו המאחדת של מרן רבי יוסף קארו ז"ל. במיוחד שראה בעיני רוחו כי אנו בדור של גאולה. דור של קיבוץ גלויות. "חכם עדיף מנביא". ראה בעיני רוחו שעם ישראל חוזר להיות עם אחד.

ספרדים ואשכנזים יצטרכו לחיות יחד, להתחתן יחד, ללמוד יחד. לכן פסק בספריו על פי שיטה שמחברת ככל האפשר בין פסיקת השו"ע לפסיקת הרמ"א. וזה דרכו לחבר. כמו שחיבר בין פסיקת ההלכה לפסיקת הקבלה, כך חיבר בין פסיקת השו"ע לפסיקת הרמ"א.

מתורתו של הבן איש חי

v      'כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד':

ברכות דף ס: :

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. אמר רב אחא משום רבי לוי: מאי קרא - חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, אם חסד - אשירה, ואם משפט - אשירה. רבי שמואל בר נחמני אמר: מהכא - בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר; בה' אהלל דבר - זו מדה טובה, באלהים אהלל דבר - זו מדת פורענות. רבי תנחום אמר: מהכא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. ורבנן אמרי מהכא ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך. אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר,  וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה!"

בן יהוידע:

"אמר להו היינו דאמרי כל דעבדין משמייא לטב" יש לומר מה חידוש אמר להו עתה, והלא אמר כן כבר מתחלה, על כל דבר ודבר שאירע לו ושמעו זאת ממנו? ונ"ל בס"ד כוונתו לומר כי האדם שפותח פיו לטובה, אפילו אם נגזרה עליו גזירה לרעה, אפשר שתתבטל,ולכן אמר מה שאתם רואים עתה שהכל נעשה לטובה היינו בשביל דאמרי לכו מעיקרא , על כל דבר שנעשה דעבדי משמיא לטב. ועל כן פתחון פי שפתחתי לטובה גרם שיהיה הדבר ההוא לטובה באמת. ורצה ללמדם בזה שיהיו מורגלים לפתוח פיהם לטובה על כל דבר אע"פ שנראה שהוא רעה".

v      עניין פתיחת הידיים כשאומר 'פותח את ידיך':

שו"ת תורה לשמה לא: שאלה: ילמדנו רבינו בענין פסוק פותח את ידיך שאומרים אותו כל יום בשחרית ומנחה שמנהג העולם לפתוח שתי ידיהם בו ויש מלעיגין בזה המנהג באומרם פתיחת יד האדם מאן דכר שמא בפסוק זה הלא אנחנו מבקשים על פתיחת יד העליונה. על כן יורנו אם יש ממש בהרהורי דברים אלו ואיך נעשה.

גם עוד ילמדנו רבינו בענין התשליך ביום ר"ה  שנוהגין לנער כנפי הגלימה בעת אומרם ותשליך במצולות ים כל חטאתם אם יש הרהורי דברים בזה המנהג דגלימא דידהו מאן דכר שמא הכא הלא הכונה היא על השלכת המשחיתים והמקטרגים שנבראו מן העונות שיהיו נשלכים במצולות ים העליון וכאשר נמצא כתוב ביאור הדברים בשם מרן האר"י ז"ל וא"כ למאי נ"מ במנהג הזה שינער האדם גלימא דידיה ואם המנהג הזה של הניעור נמצא מפורש בדברי מרן האר"י ז"ל או לאו. גם ילמדנו על מנהג העולם שמנערין ג"כ כנפי הגלימא אחרי ברכת הלבנה אם יש בזה הרהורי דברים. יורנו ושכמ"ה.

תשובה: אין להרהר אחר מנהגן של ישראל בכל דברים הנזכרים בשאלה יען כי כל פועל דמיוני הנעשה למטה הוא כדי לחזק הדבר למעלה והיינו תמצא כי הנביאים נשתמשו בפועל דמיוני כאשר מצינו באלישע הע"ה עם יואש מלך ישראל שא"ל פתח החלון קדמה ויפתח ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר קח את החיצים ויקח ויאמר הך ארצה ויך שלש פעמים ויעמוד ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם וכנז' במלכים ב' י"ג. וכן תמצא פועל דמיוני בירמיה ג"כ שצוה ירמיה הע"ה את שריה והיה ככלותך לקרוא את הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום וכו' ע"ש וכבר דיבר בזה הרמב"ן ז"ל בביאורו על התורה ע"ש.

וכן תמצא פועל דמיוני כזה של ניעור הגלימא בנחמיה ה' דכתיב גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה מביתו ומיגיעו וככה יהיה נעור ורק ויאמרו כל הקהל אמן וכו' ע"ש.

על כן מה שנוהגין לפתוח ידיהם בפסוק פותח את ידיך מנהג טוב כי הגם שאנחנו מבקשים על פתיחת יד העליונה עכ"ז לחזק הדבר אנו עושים פועל דמיוני בפתיחת ידינו. גם יש עוד טעם אחר בזה כי בפסוק הזה יש המשכת שפע ואנחנו פותחים ידינו לעשות הכנה בזה לשרשינו ומזלינו למעלה לקבל השפע וכמו שמצינו אצל שלמה הע"ה בתפלתו דכתיב וכפיו פרושות השמים ופירשו הראשונים ז"ל לעשות הכנה לקבלת השפע. וכן בענין סדר התשליך שנהגו לנער שולי הגלימה והגם שדבר זה של ניעור הגלימה לא נמצא בספר הכונות כ"י המצוי אצלינו מרבינו האר"י ז"ל עכ"ז מנהג ישראל תורה הוא ויש בזה טעם כדי לעשות פועל דמיוני על דרך מה שעשה נחמיה ע"ה בניעור הנז' וכונתינו הוא על העונות והחטאים שיתנערו מן הנפש ויושלכו הם וגם המקטרג העליון למצולות ים העליון ובאמת גם ענין זה שעושין סדר התשליך על הים או על באר מים הוא ג"כ פועל דמיוני לים העליון וכאשר מפורש בדברי מרן האר"י זצ"ל וממילא מובן שגם ניעור הגלימה שנהגו לנער אחר ברכת הלבנה הוא מנהג נכון ע"ד הנז"ל.

והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

יחזקאל = גימ' יוסף , כחלי = גימ' חיים.

ר' אברהם עדס – עלה במחשבתו את הגימ' של יחזקאל כחלי והציג את הדברים בפני ר' בן ציון חזן.

כדי לברר יותר שלחו אגרת עם שאלות לבן איש חי והוסיפו שאלה: מי מחבר שו"ת 'תורה לשמה'? על כל השאלות קבלו תשובה חוץ משאלה זאת.

v    

  קדושת האכילה:

בן איש חי פרשת בהר בחקתי :

א. כתב רבינו האר"י ז"ל בשעה"מ צריך האדם לזכור בתוך אכילתו חרבן הבית כמ"ש בזוהר תרומה... גם יזהר לומר בתוך הסעודה פטום הקטורת ופרק איזהו מקומן, ואח"כ יאמר או"א מלך רחמן רחם עלינו טוב ומטיב הדרש לנו וכו' עד כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, אח"כ יאמר ותמלוך אתה ה' אלהינו מהרה על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ... וקודם פטום הקטורת ופרק הנז' יאמר פסוקים אלו, להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולנצח על כל דברי דוד בן ישי עבדך משיחך: ... ואח"כ יאמר מזמור היום, ואח"כ הושיענו ה' אלהינו וכו' עד וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן, ואח"כ פטום הקטורת, ואח"כ איזהו מקומן, ואח"כ אין כאלהינו וכו':

ב. צריך לישב בכבוד על השלחן הדור בלבושו כמו שיושב לפני גדולים ובפרט בשעה שמברך בהמ"ז, וככתוב ז"ה אל"י ואנוהו ודרשו בזה ר"ת זה השלחן אשר לפני ה' וכמ"ש בחס"ל:

v      מתי מניח תפילין של ראש:

שולחן ערוך הלכות תפילין סימן כה:

"אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע".

בן איש חי פרשת וירא:

טו. "סדר הנחת תפילין בתחלה יקשור תש"י בזרוע השמאלי על הקיבורת, ..., ויכסה זרועו בטלית כדי שתהיה הנחת תש"י בהצנע, ויש סוד בדבר. ... סימן לדבר כי יד על כס. ומהריק"ש ז"ל טעמא טעים והיה לך לאות על ידך, לך לאות ולא לאחרים. ...  ואחר שקשר היו"ד ימשוך הרצועה לזרוע ויכרוך אותה סביב הזרוע שבעה כריכות שלימות, ... ואחר שיכרוך השבע כריכות יעמוד ויניח תש"ר מעומד, דאין להניח תש"ר אלא רק אחר שבע הכריכות".

v      האם נברך ברכת ברכת הנותן ליעף כח:

שולחן ערוך סימן מו:

"יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין"

בן איש חי שנה פרשת וישב

"אחר מלביש ערומים יברך הנותן ליעף כח. ושתי ברכות אלו נתקנו על מלבושי הנפש, שיש אדם מאבד נפשו לגמרי והקב"ה בחסדו נותן לה לבוש חדש כי ערומה היא, ויש אינו חוטא כ"כ לאבד הלבוש לגמרי אלא רק מחלישו והקב"ה בחסדו נותן לו כח לחזקו בכל יום כאשר מחזיר לו נשמתו בבוקר":

.