לעצור ולספר את הסיפור המשמעותי - פרשת נח

 

יש שנים שיכולות לעבור ברגע, מה היה לי באותה שנה, משהוא משמעותי?

יש סיפורים שיכולים לעבור בלא משמעות

יש סעודות שבת שעוברות בכל שבוע , אחת ועוד אחת...

אנחנו רוצים – שנים משמעותיות, סיפורים טובים וסעודות שבת משפחתיות עם תוכן חשוב...

לכן נעצור את גלגל הזמן שרץ במהירות של 2000 שנה לשבועיים, 20 דורות חלפו להם במהירות

ונתחיל לספר את סיפור אבותינו הסיפור של עמנו.

 

בראשית (פרשת נח) פרק יא פסוק כו - לב

(כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן:

פתיחת הסיפור – כשהתורה מציינת "ואלה תולדות" – יש כאן תולדה משמעותית.

(כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט:

(כח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים:

סיפור אברם שובר את הטרפים והטרפים.

רש"י: ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

(כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה:

(ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד:

דיבור ה' אל אברם ללכת אל ארץ ישראל לא מוזכר בפרשה זו אל ארק בפרשה הבאה. אבל אברם הרגיש את הצורך לחפש את האמת ככל הנראה בארץ כנען ויצא לדרך.

[1]דמותו של אברהם היא אדם העסוק ברוחניות 'אדם רוחני' – הוא לא יכול להנהיג משפחות ואנשים בדרכים ולכן מספרת לנו התורה -

 

(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
אומנם להשאר מנותק מהמציאות ולהכנס לארץ הקודש ארץ שבה המציאות קדושה – זה לא אפשרי. לכן – אברם מקבל את המושחות לידיים – ומקבל את כוח ההנהגה תרח אביו מת – ודבר ה' מתגלה אל אברם "לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך"

(לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן: ס

 

---

[1] העמק דבר בראשית (פרשת נח) פרק יא פסוק לא

(לא) ויקח תרח את אברם בנו וגו' ללכת ארצה כנען. אף על גב שלא היה עוד מאמר ה' לאברהם אבינו, מכ"מ כבר היה הערה מן השמים וראה מרחוק קדושת הארץ, וכמש"כ להלן ט"ו ז'. והא דכתיב ויקח תרח וגו', אף על גב דעיקר רצון אותה יציאה היה אברם ובעצתו, מכ"מ כיון שהיה אברם שקוע ברעיונות אלקיות או חכמות, ולא יכול להנהיג נסיעה הוא וביתו, על כן נמסר הנסיעה לאביו והוא לקח את אברם וכל הכבודה על ידו:

הוי דן את כל האדם לכף זכות

 

·         השאלה: למה לדון את נח לגנאי, ומה "כואב" לנו להשאיר את הרושם החיובי על נח?!

 

א.      א. המקור:

בראשית ו,ט: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:

ב.       .ב. דרשת הגמרא:

סנהדרין קח.: אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים היה בדרתיו] אמר רבי יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם"

קובץ שיטות קמאי: ור"ש בן לקיש אמר בדורותיו היה צדיק כ"ש שאלו היה בדורות אחרים של צדיקים היה צדיק יותר לפי שהיו ידיו מתחזקות יותר לעבוד את השם (יד רמה)

ג.        .ג. רש"י – יש דורשים לגנאי:

רש"י על התורה: בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:

 

 א..ד.       מהר"ל – להכיר דרכי הנהגתו של הקב"ה:

גור אריה בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק ט

בזה פליגי - מפני שהכתוב בא ללמד במלת "בדורותיו" למה עשה הקדוש ברוך הוא נס עם נח והצילו מן המבול, וסבור מאן דאמר 'לגנאי' שהצלתו הוא מפני שבדורו היה צדיק, וכיון שלא היה צדיק יותר בדורו היה נקרא 'צדיק', והקב"ה עושה לו נס אף על גב שאילו היה בדור צדיקים לא היה צדקתו נחשב לכלום. וראיה שהקב"ה עושה הנס אחר שאין צדיק יותר ממנו - שכן פירש רש"י[1] אצל לוט בפסוק "פן תדבקני הרעה" (להלן יט, יט) עיין שם, ולפיכך היה ניצול. ולאידך לישנא דאמר 'לשבח' - היה נצול מפני שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ולפיכך היה הקדוש ברוך הוא מחשיב מעט צדקותיו לרב, והיה מצילו.

והשתא יש מחלוקת בשביל מה היה ניצול נח. והשתא לא יקשה גם כן למה מספר הכתוב בגנותו של צדיק למאן דאמר לגנאי, אלא הכתוב מגיד לך בשביל מה היה ניצול נח, ללמוד מדת הקדוש ברוך הוא, כיון שהיה צדיק בדורו.

והשתא לא יקשה מה שפירש למעלה 'הואיל והזכירו ספר בשבחו' משמע שבא הכתוב לספר שבחו, דלא פליגי אלא במלת "בדורותיו", ולא פליגי ב"איש צדיק", דודאי הכל מודים שנכתב זה בשביל שבחו, רק מלת "בדורותיו" למה נכתב, אי לשבח אי לגנאי:

ה.      

ה   .ה. מבט של נח על עצמו – בענוותנותו:

אוהב ישראל בראשית פרשת נח

אלה תולדות נח גו' בדורותיו [ו, ט]: ופירש רש"י ז"ל יש מרבותינו דורשין אותו לשבח ויש דורשין אותו לגנאי כו'. ולכאורה יפלא למה ידרשו לגנאי מאחר שאפשר לדורשו לשבח לאיש צדיק תמים כזה. אכן י"ל דשניהם אמת וכל אחד ואחד דורש טובו ושבחו של נח הצדיק. ודרשה ראשונה הוא כפשוטו דמכל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק ביתר שאת. והיש דורשין לגנאי ר"ל שעיקר השבח שהעידה התורה עליו הוא זה שלא היה נחשב בעיניו לכלום. וכל עבודתו וצדקתו וזכיות אשר עשה לא היה כל כך נחשב בעיניו. כי אמר בלבו בדור הזה שהם רשעים אז אני נחשב לצדיק נגד אנשי דורי. כי השי"ת רואה מעשיהם הרעים ולכך מחשב אותי לצדיק נגדיהם אבל אילו הייתי בדור של צדיקים כמו אברהם וכדומה לא היו מעשיי וצדקותי נחשב לכלום ולמאומה נגד מעשיהם וצדקותיהם של אותם הצדיקים כי עדיין לא עשיתי כלום וזהו עיקר השבח שהעידה עליו תורתנו הקדושה. צדיק תמים היה בדורותיו. ר"ל שנח היה סובר כן במחשבתו שהוא רק צדיק נגד אנשי דורו מחמת שהיה שפל נבזה בעיניו למאוד. ונמצא ששני הפירושים דורשין שבחו וטובתו ושניהם צדקו יחדיו והבן:

ו.        .ו. לימוד זכות על ישראל:

זוהר חדש פרשת נח דף כט.:

בקושי אני ניצלתי, איך אלמד זכות:

רַבִּי אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים, לָא הֲווֹ כְּלוּם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּפִלְכֵי טְבֶרְיָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מָה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ? אָמַר לוֹ, אֲפִלּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבֻשָּׁלִים בֵּין הַבְּסָרִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה בֵּין עֲנָבִים מְבֻשָּׁלִים, לֹא הָיוּ כְלוּם.

                                צדיק לפי דורו:

מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (בראשית ז) כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב (בראשית ז) כִּי אוֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה? כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים. אָמַר בְּלִבּוֹ: וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאֶמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

                                למרות זאת היה עליו לבקש רחמים:

לְבָתַר אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל בְּנוֹהִי.

אַחַר כָּךְ אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַל כָּל זֶה הָיָה לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנּוֹחַ לוֹ מִי שֶׁאוֹמֵר טוֹב עַל בָּנָיו.

                                למדנו מגדעון:

מְנָא לָן, מִגִּדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ, דְּלָא הֲוָה זַכַּאי, וְלָא בַּר זַכַּאי, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר טִיבוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שופטים ו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךָ זֶה. טִיבוּתָא דָא דַּאֲמַרְתְּ עַל בָּנַי, יְהֵא לָךְ חֵילָא סַגִּיאָה, לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִן יְדָא דְמִדְיָן.

מִנַּיִן לָנוּ? מִגִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה צַדִּיק וְלֹא בֶן צַדִּיק, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כָּתוּב בּוֹ? (שופטים ו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךְ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךְ זֶה? הַטּוֹבָה הַזּוֹ שֶׁאָמַרְתָּ עַל בָּנַי, יִהְיֶה לְךְ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַצִּילָם מִיַּד מִדְיָן.

                סיפור גדעון:

שופטים פרק ו פסוק יא - יד

וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן: (יב) וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְקֹוָק עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְקֹוָק וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְקֹוָק וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: (יד) וַיִּפֶן אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ:                           

רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד,א), ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם - כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו?".

בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוות, אלא גם גדעון עצמו. גדעון לא היה בעל מדריגה, ואפילו זכות אבות לא היתה לו. בנוסף אבא שלו הקריא לו את ההלל... הדבר היחיד שהיה לו, זו היכולת לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר טוב על ישראל, והנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירה, ומכוחה מסוגלת האומה להכריע את מדין.

המשך דברי הזוהר - אפילו צדיק גדול נענש אם לא מלמד זכות:

וְעוֹד אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל פִּי דִּיהֱוֵי צַדִּיקָא רַבָּה מִכָּל עָלְמָא, וְיֵימַר בִּישָׁא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי דֵלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא מִן כָּלְהוֹן. וְלָא אַשְׁכַּחְנָא צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלכים א יט) כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּיהּ.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל מִכָּל הָעוֹלָם, וְיֹאמֶר רַע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל - עָנְשׁוֹ גָּדוֹל מִכֻּלָּם, וְלֹא מָצָאנוּ צַדִּיק טוֹב כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דּוֹר, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךְ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךְ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרַע הַרְבֵּה לְפָנָיו.

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שם) וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים. אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵין יָאוֹת לְמֵיכַל, מַאן דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל בָּנַי.

בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב בּוֹ, וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשּתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּעֵת רָאוּי לֶאֱכֹל מִי שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל בָּנַי.

 

 

---

[1] רש"י בראשית (פרשת וירא) פרק יט פסוק יט

(יט) פן תדבקני הרעה - כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפית לאליהו (מ"א יז יח) כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה:

שמחת תורה – קבלת תורה שבע"פ

 

– התערותא דלתתא – המשך חדש לסיפור המוכר

" שמחת תורה שבע"פ שבני ישראל גורמין" – שפת אמת.

 

א.      תעצרו עימי – שני סיפורים

במדבר כט,לה[1] בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת  תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

רש"י: ומדרשו באגדה לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות וכשבאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם:

 

ויקרא פרשת אמור כג,לו: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

חזקוני: משל למלך שבאו בניו להקביל פניו, פעם ראשונה אמר להם מתי תחזרו לי אמרו לו לחמשים יום פטרם לשלום שניה אמר להם מתי תחזרו אמרו לו לד' חדשים פטרם לשלום בשלישית אמרו לו לא נוכל לחזור עד לאחר שבעה חדשים אמר להם א"כ בבקשה מכם תתעכבו עמי עוד יום אחד כדי שאשבע בראייתכם. מאחר שתאחרו כ"כ לפיכך אין עצרת לישראל בפסח לפי שחוזרים בשבועות ולא בשבועות לפי שחוזרים בסוכות אבל בסוכות שאין חוזרים עד הפסח מפני הגשמים הקדוש ברוך הוא מעצרן יום אחד.

               

עד כאן מצוות החג מהתורה, עצרת!

אין מצוות בחג, זה לא חלק רגיל משלושת הרגלים שיש לנו בהם מצוות, אלא זה תורה משמים – בקשת הקב"ה מאתנו להשאר עמו עוד יום אחד.

 

ב.       המשך הסיפור:

ישבו עם ישראל עם הקב"ה בסעודה ואמרו לו – יש לנו הפתעה בשבילך... אתה מראה לנו אהבה ואנו מחזירים אהבה.

היום אנחנו מסיימים את תורתך – מאהבתה ושמחה בה בכל שנה ושנה אנו חוזרים עליה והיום אנחנו מסיימים עוד חזרה.

 

שלושת הרגלים כנגד שלוש תפילות ביום, שמיני עצרת החג שמוסיפים – כנגד תפילת מוסף.

שבועות שמחת תורה שבכתב ושמיני עצרת שמחת תורה שבע"פ שבני ישראל גורמים.

שמחת שמיני עצרת – והיית אך שמח  - שמוסיפים שמחה יותר.

 

ג.        מסיבת סיום בהתחלה

ממתי עושים מסיבת סיום עושים בתחלת השנה, מסיבת סיום עושים בסוף שנה!!

שפת אמת דברים לסוכות שנה תרלד

שמחת תורה הוא הכנה על כל השנה להיות קבוע בתורה כמ"ש חז"ל על שלא ברכו בתורה תחלה. ולכן בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלקים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה. כמ"ש במדרש וזאת הברכה שיש ברכת התורה לפני' ולאחרי'. וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה. מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה. מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה כנ"ל:

---

[1] במדבר רבה פינחס פרשה כא סימן כג:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ... אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא כבדוך אלא אמרו (בראשית יא) הבה נבנה לנו עיר וכן לסדומיים וכן לפרעה וכן לסנחריב וכן לנ"נ =לנבוכד נצר= שמא הקריבו אחד מהם פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא הקריבו אלא הכעיסוך,ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל ...?

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדים ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי, נכבדת נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבים לפניך שנאמר (במדבר כח) ובראשי חדשיכם, בפסח הקרבנו לך, ראש השנה הקרבנו לך, יוה"כ הקרבנו לך, וכן בחג אפילו מועד אחד לא בטלנו, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך (ישעיה כו) יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ אמר להם הקדוש ברוך הוא חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם שנאמר ביום השמיני עצרת.

 

לשמר את האורות מכל החגים

 

 

שפת אמת דברים לסוכות שנה תרלה

שמ"ע הוא ברכת החג. כי מצות סוכה לצאת מדירתו לחסות בצלו ית'. ואנחנו כמו אורחים בביתו של הקדוש ברוך הוא. וכ' ביום השמיני שלח את העם. ושלוח לשון לוי' שבעה"ב צריך ללות האורחים. והוא מה שמצות סוכה וימי החג נותנין ברכה לישראל לבתיהם. וכן איתא בגמ' תשלומין דראשון הוא. ופי' עצרת תהי' לכם הוא כי בנ"י מקבלין כל השפעות שניתן בימים אלו כי בכל שנה ניתן חיות חדש בר"ה ויוכ"פ סוכות לכל הנבראים. והמקבלים הם בב' בחי' א' שמח במה שמקבל לו לגרמי' וזה האומות וזה רק לשעה לכן מתמעט טובתם. אבל בנ"י שמחין במה שהקב"ה משפיע להם אשר ע"י כן יש להם דביקות בו ית'. שכן המשכיל שמח בקבלת מתנה מן המלך מצד המלך יותר מחשיבות של המתנה עצמה. וקבלה זו יש לה קיום לעולם. ועי"ז זוכין בנ"י לקבל כל ההשפעות שכן הי' רצונו ית' בכל השפעתו שיהי' הקבלה כראוי. וז"ש חז"ל סעודה קטנה שאהנה מכם דייקא שבנ"י מקבלין כדי להתדבק בו לעשות רצונו לא להנאתן. וז"ש עצרת תהי' לכם שנשאר מקוים השפע לכם ולאומות הי' רק לשעה:

שבת חול המועד - התערותא דלעלא ודלתתא

 מיקוד מטרה בעבודת העולם – שבת חול המועד סוכותא.    

  א. תיאור מצב

חול, המועד, שבת – מה היום, יום חול, מועד או שבת?

 

ב.       ב. בחזרה למקור:

בריאת העולם - "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ". למה? כי "אָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". (בראשית ב,ה)

מדרש אגדה (בובר) בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ה

[ה] וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. קודם שיצאו על הארץ אילנות ועשבים, למה לפי שאילנות ועשבים אין באים כי אם מכח מטר, והקב"ה לא המטיר על הארץ, לפי שעדיין לא נברא האדם שיעבוד את האדמה ומתפלל על הגשמים שירדו וגם אד לא היה שיעלה מן הארץ וישקה את האדמה עד שנברא אדם, ולכך כתיב וייצר ה' וגו' (פסוק ז)..."

רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ה

כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

וכל עשב השדה טרם יצמח - עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי:

 

"עולם חסד יבנה" -  הכנה ראשונית בחסדו של הקב"ה ולא על ידי תורה ומצוות שעושה האדם שמקיימים את העולם. לאחר מכן ההוצאה של הבריאה לפועל ממתינה לעבודת האדם.           

 

ג.        ג. לעשות רצון בוראנו – עם התערותא דלעלא

סיכום רש"ר הירש: האדם בתווך, בין הקב"ה לעולם. ומטרתו למלא וליישם את רצון ה' בעולם, לרומם ולקדש את העולם על ידי הכלים שיקבל מהקב"ה.

רש"ר הירש בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ה

ואדם אין לעבוד את האדמה: אין הארץ מתפתחת אלא למען האדם, - לצורך עבודתו המוסרית עלי אדמות. שלטון האדם באדמה קרוי בעברית "עבודה", ... אמור מעתה: אין "עבודה" אלא התבטלות; העובד מבטל את רצונו - מפני רצון אחרים ומטרתם. האדם השליט באדמה, עובד במישרין את ה'; ואילו בעקיפין הוא עובד את האדמה, - שכן ה' העבידו למטרותיה. האדם מנצל את כוחות האדמה, והוא משנה את פניה לצורך מטרותיו; אך מטרות האדם ניתנו לו מידי ה'; ומשום כך אין הארץ מקפחת את ייעודה, אלא היפוכו של דבר: היא משיגה את ייעודה. הטבע הפיסי מתעלה על ידי פעילות האדם, והוא נעשה שותף לתכליתו המוסרית של העולם. שעה שהאדם הוא "אדם" כשמו, הרי שלטונו באדמה הוא "עבודת האדמה": הוא עובד את האדמה וכך מקדם את ייעודה. ה' אלהים יתן את הגשם - לצורך עבודת האדם באדמה. ... וכך אומר ה' בתורתו: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, - ונתתי מטר ארצכם בעתו; - ואם יפנה לבבכם, - ועצר את השמים ולא יהיה מטר". (דברים יא). הנה זה המעמד שניתן לישראל ולארץ החוק האלהי.

 

ד.       ד. קידוש החודש בידי ישראל – שותפות בבריאה

שמות רבה (וילנא) (פרשת בא) פרשה טו סימן כד

ד"א החדש הזה לכם, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים, ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים, ויש מהם אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום, ואל תתמה על זה שהקב"ה קדש את ישראל שנא' (ויקרא כ) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש, רצונך לידע צא ולמוד מכלי השרת משה קדש את המשכן ואת כל כליו מי היה מקדשם יכול היה משה לבא ולקדשן אלא מה היו עושין היה הכהן מקבל בו דבר של קדש והכלי מתקדשת כשם שקדש משה בדם המזבח או יין נסך או מנחה מערה בכלי חול וכלי חול מתקדש, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקדש מתקדשת, עאכ"ו ישראל שהם קדושים ומקדשים את החדש, אמר הקדוש ברוך הוא אני קדוש אני ולעצמי אני מקדש אלא הריני מקדש את ישראל והן מקדשין אותי, לכך כתיב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם, וכן דוד אומר (תהלים כב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומתי התחילו ישראל לקדש את החדש במצרים, הה"ד החדש הזה לכם.

 

ה.      ה. השבת קדושת הקב"ה בעולם

קדושה עליונה בעולם – קביעה וקיימא – קדושה המחיה את העולם.

ומתוכה – ישראל המקודשים, מקדשים את הזמנים.

ביצה יז. : תנו רבנן: יום טוב שחל להיות בשבת. בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה [ואומר] של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים. תני תנא קמיה דרבינא: מקדש ישראל והשבת והזמנים. אמר ליה: אטו שבת ישראל מקדשי ליה? והא שבת מקדשא וקיימא! אלא אימא: מקדש השבת ישראל והזמנים.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מט עמוד א

מקדש ישראל והזמנים! - ישראל דקדשינהו לזמנים

 

ו.        ו. עבודה במעגל השנה, ומעגל המצוות

מטבע ברכה:

עץ חיים שער מוחין דצלם – שער כג דרוש ו':

והנה בכל פעם שרוצין להמשיך להם מוחין צריך שתחלה יזדווגו או"א ומשם ימשכו המוחין לזו"ן. אמנם בזווג ההוא צריך שיעלו זו"ן מ"ן וענין העלאתן מ"נ הוא המוח שלהם שהם בחי' נשמה הפנימים שלהם. והנה קודם שיעלו בסוד מ"ן צריכין לקבל הארה מלמעלה וא"א לקבלם אם לא ע"י זווג או"א ופי' הדבר כמ"ש שב' זווגים יש באו"א,  א' זווגם הוא בסוד חיצונותיהן והוא תמיד להחיות העולמות חיות מוכרח לצורך עצמן ואם זה הזווג יתבטל אפילו רגע א' יתבטלו כל העולמות ח"ו והב' הוא בסוד הפנימית והוא לתת מוחין לז"א כדי שהם יולידו נשמות בעולם שהוא פנימית העולמות כנודע וזה אינו תדיר. והנה זווג א' התדיר א"צ שיעלו זו"נ בסוד מ"נ אמנם ההוא רוחא דשביק אבא באמא בביאה ראשונה אשר ההוא רוחא שורש זו"נ וכל שאר הנשמות הנמשכין מזווג או"א וההוא רוחא מספיק אז למ"נ אך הזווג הב' הוא לצורך מוחין שהוא לצורך זווג זו"נ להוליד נשמות שהם פנימית העולמות אז זו"נ ממש עולין במ"נ והנה כל מוחין הפנימים דיניקה דמצד אמא תמיד הם בו לעולם ועתה ע"י מ"ן בכח ההוא רוחא כנ"ל נעשה זווג או"א בבחי' יש"ס ותבונה והוא זווג התדיר ואז נשלם בחי' מוחין בחג"ת דיניקה שהם חיצונותיהן והם אלקים.

 

שער הכוונות מטבע ברכה: וביאור ענין זה הוא כי שני מיני שפע הם הא' הוא לקבל בתחל' בחי' שפע לשיהיו ראוים ומוכנים לעלות ואחר שכבר עלו אז הם מקבלים שפע האמיתי הנכון והנאות להם ולכן בתחיל' צריך להוריד שפע עליון ע"י ברוך הנז' אל אתה שהוא החסד ואח"כ אל הויה שהוא הת"ת ואח"כ אל אלוקינו שהוא הגבורה וע"י זה השפע יכולי' לעלות אל הבינה ואז בעלותם אל הבינ' נק' הוא מלך כי אין מלך בלתי חיילות אשר הוא מולך עליהם וגם היא נק' העולם ואז לוקחים השפע האמתי הראוי להם וזהו אשר קדשנו כו'

 

ז.        סיכום:

קיבלנו את האפשרות והחסד מהק"ה להמליכו בראש השנה – התערותא דליעלא. המלכנו את הקב"ה – התערותא דלתתא – והעלנו את העולמות והתקדשנו והיינו כמלאכים ביום הכיפורים.

בחג הסוכות המשימה – להוריד את כל השפע הגדול השלם שאנחנו מקבלים מהקב"ה לעולם הזה ולקדשו – על ידי קידוש הטבע, ארבע מינים וסוכה.

שבת חול המועד – עוזרת לנו לחוות סיכום של הכל. קדושה עילאה, חול, ומועד שמתקדש על ידנו.