(מבוסס על שיעורו של מו"ר הרב שמואל אליהו)
א.
מבנה
תפילת מוסף של ראש השנה:
ראש השנה לד: : "תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות.
מאי טעמא? - אמר רבה, אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות.
מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה – בשופר".
ב.
סדר
הפסוקים:
ר צדוק: "הנה כל הפסוקים של מלכויות זכרונות
שופרות שנזכר בכל אחד פסוקים מתורה נביאים כתובים הם מדברים משלוש ענינים. כי הפסוקים של תורה רובם ככולם מדברים מהתגלות
מלכות זכרונות ושופרות של העבר. כי זהו שורש התורה להורות
לנו דרכיו יתברך. ובכל פסוקי הנביאים של המלכויות זכרונות ושופרות מדברים ומרמזים
על לעתיד לבוא כי הנבואה מגלה מה שעתיד להיות. ופסוקי הכתובים של מלכויות זכרונות
שופרות המה כולם מרמזים על ההנהגה של ההווה. והמה מרמזים בכללות על השתלשלות הקדושה של העבר וההווה והעתיד. ובזה
יתורץ קושית התוס' (ראש השנה ל"ב) מה שאומרים
פסוקי כתובים קודם פסוקי נביאים כי כך הוא הסדר מתחילה ההווה ואחר כך העתיד. והוא מרמז על השם הוי"ה ברוך הוא שהוא
היה הווה ויהיה.
ג.
מלכויות – מלכות ה' על כל העולם:
פתיחה:
עלינו לשבח – תפילה להתגלות מלכותו בעולם. תיקנה יהושע בן נון , "על כן נקוה
לך" תקנו אנשי כנה"ג וי"א עכן לפני הריגתו.
עלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדון הַכּל. לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוצֵר בְּרֵאשִׁית.
... וַאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדושׁ בָּרוּךְ
הוּא. שֶׁהוּא נוטֶה שָׁמַיִם וְיוסֵד אָרֶץ. וּמושַׁב יְקָרו בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל.
וּשְׁכִינַת עֻזּו בְּגָבְהֵי מְרומִים.. וְיָדַעְתָּ הַיּום וַהֲשֵׁבתָ אֶל
לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת,
אֵין עוד:
עַל כֵּן נְקַוֶּה לָךְ ה' אֱלהֵינוּ לִרְאות
מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ (בית המקדש נקרא תפארת) לְתַקֵּן עולָם בְּמַלְכוּת
שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, .... וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת
עול מַלְכוּתֶךָ. וְתִמְלוךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעולָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת
שֶׁלְּךָ הִיא. וּלְעולְמֵי עַד תִּמְלוךְ בְּכָבוד.
כַּכָּתוּב בְּתורָתָךְ:
1. ה' יִמְלךְ לְעלָם וָעֶד:
2. וְנֶאֱמַר: לֹא הִבִּיט אָוֶן (לא נראה דבר רע )בְּיַעֲקב
וְלא רָאָה עָמָל (עוונות שמכבידים על) בְּיִשְׂרָאֵל,(ולכן) ה' אֱלהָיו עִמּו
(אפילו שמכעיסים אותו) וּתְרוּעַת (לשון רעות ואהבה) מֶלֶךְ בּו:
3. וְנֶאֱמַר: וַיְהִי (הקב"ה) בִישֻׁרוּן
(עמ"י) מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (בהתאספם
יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם)
וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ (הנביאים) כָּתוּב
לֵאמר:
4. כִּי לה' הַמְּלוּכָה (הוא לבדו), וּמשֵׁל בַּגּויִם: (פסוק
לפני - יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל יְקֹוָק כָּל אַפְסֵי
אָרֶץ (הגויים) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם ומתוך כך
"לה' המלוכה...)
5. וְנֶאֱמַר: ה' מָלָךְ (בגאולה) גְאוּת לָבֵשׁ (בגדי מלכות – הנהגה
בגאות), לָבֵשׁ ה' עז הִתְאַזָּר (אזר לנקום ברשעים), אַף תִּכּון תֵּבֵל בַּל תִּמּוט: אף תכון - אז יכירו הכל כי אף העולם אתה הכנת לבל תהי נוטה לפול:
6. וְנֶאֱמַר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם (שערי בית המקדש) וְהִנָּשְׂאוּ
(לשון ציווי) פִּתְחֵי עולָם (שערי המקדש), וְיָבוא מֶלֶךְ הַכָּבוד: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוד, ה' עִזּוּז וְגִבּור, ה' גִּבּור מִלְחָמָה: (עד כאן
בימי בית ראשון) (כאן דוד מתפלל לעתיד
לבא) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי
עולָם, וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוד: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוד, ה' צְבָאות
(רד"ק :הזכיר גבור מלחמה בראשונה, כי בשכון הכבוד בין ישראל ישכנו לבטח ואין להם
מלחמה ולא יפחדו מאויב כי הכבוד ילחם בעד קדושיו, ולא הזכיר בשנית גבור מלחמה
בעבור וכתתו חרבותם לאתים (ישעיה ב, ד) והארץ תשקוט מכל מלחמה) , הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוד סֶלָה:
וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר:
7. כּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגאֲלו ה' צְבָאות, אֲנִי רִאשׁון
וַאֲנִי אַחֲרון וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלהִים:
8. וְנֶאֱמַר: וְעָלוּ מושִׁיעִים (המשיח) בְּהַר צִיּון
לִשְׁפּט אֶת הַר עֵשָׂו (אדום – לנקום במרעים לישראל), וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה".
9. וְנֶאֱמַר: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ,
בַּיּום הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמו אֶחָד:
10. וּבְתורָתְךָ כָּתוּב לֵאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד (ואין בלתו):
·
כיצד שייך פסוק זה למלכויות?
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ב: "והמצוה השניה היא הצווי שצונו
באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל
י"י אלהינו י"י אחד. ... ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו
(ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו".
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. מְלוךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודָךְ.
וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ. וְהופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזָּךְ. עַל כָּל
יושְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ. וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּו. וְיָבִין כָּל
יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּו. וְיאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּו: ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל
מָלַךְ. וּמַלְכוּתו בַכּל מָשָׁלָה:
קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ, שִׂים חֶלְקֵנוּ בְּתורָתָךְ, שַׂבְּעֵנוּ
מִטּוּבָךְ. שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתָךְ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.
כִּי אַתָּה ה' אֱלהִים אֱמֶת, וּדְבָרְךָ מַלְכֵּנוּ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. בָּרוּךְ
אַתָּה ה', מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מְקַדֵּשׁ
יִשְׂרָאֵל וְיום הַזִּכָּרון:
הַיּום הֲרַת עולָם (יום ראש השנה הוא יום בריאת האדם שהוא תכלית
הבריאה), (ולכן -) הַיּום יַעֲמִיד בְּמִשְׁפָּט, כָּל יְצוּרֵי עולָם, אִם כְּבָנִים
אִם כַּעֲבָדִים. אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. אִם כַּעֲבָדִים
עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיות, עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוצִיא לָאור מִשְׁפָּטֵנוּ, קָדושׁ:
ד.
זיכרונות – זיכרון הברית שה' כרת עם אבותינו:
עשרת הפסוקים על זיכרונות מזכירים שה' זכר וקיים את בריתו עם נח,
שה' זכר וקיים את בריתו עם אברהם והוציא את ישראל ממצרים. כן הוא עתיד לזכור
את בריתו עם האבות ולגאול את ישראל מגלות אדום, כאמור בפסוק: "וְזָכַרְתִּ֖י
אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם
אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר" (ויקרא כו מב).
אַתָּה זוכֵר (ביום זה) מַעֲשֵׂה עולָם. וּפוקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם.
לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמות וַהֲמון (ריבוי) נִסְתָּרות שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית.
כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ. וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. אַתָּה
זוכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל (של כל אדם). וְגַם כָּל הַיְצוּר לא נִכְחַד מִמֶּךָּ.
הַכּל גָּלוּי וְצָפוּי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ. צופֶה וּמַבִּיט עַד סוף כָּל הַדּורות.
כִּי תָבִיא חק וְזִכָּרון לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. לְהִזָּכֵר מַעֲשִׂים רַבִּים
וַהֲמון נִסְתָּרות לְאֵין תַּכְלִית. מֵרֵאשִׁית כָּזאת הודַעְתָּ (שזהו יום דין). וּמִלְּפָנִים
אותָהּ גִּלִּיתָ. זֶה הַיּום תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ. זִכָּרון לְיום רִאשׁון. כִּי
חק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלהֵי יַעֲקב:
ומאריך
בדברים לעורר בתשובה:
וְעַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר. אֵי זו לְחֶרֶב. אֵי זו לְשָׁלום. אֵי
זו לְרָעָב. אֵי זו לְשָׂבָע. וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ. לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים
וְלַמָּוֶת. מִי לא נִפְקַד כְּהַיּום הַזֶּה. כִּי זֵכֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ
בָּא. מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתו. וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר. מַחְשְׁבות אָדָם וְתַחְבּוּלותָיו.
וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ. אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלּא יִשְׁכָּחֶךָ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֵּץ
בָּךְ. כִּי דורְשֶׁיךָ לְעולָם לא יִכָּשֵׁלוּ. וְלא תַכְלִים לָנֶצַח כָּל הַחוסִים
בָּךְ. כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא. וְאַתָּה דורֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻלָּם.
וְגַם אֶת נחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים.
עַל כֵּן זִכְרונו בָּא לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ. לְהַרְבּות זַרְעו כְּעַפְרות תֵּבֵל
וְצֶאֱצָאָיו כְּחול הַיָּם,
כַּכָּתוּב בְּתורָתָךְ: פסוקי
זכרון ומתוכם גאולה.
1. וַיִּזְכּר אֱלהִים אֶת נחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה
אֲשֶׁר אִתּו בַּתֵּבָה, וַיַּעֲבֵר אֱלהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשׁכּוּ (נחו) הַמָּיִם:
2. וְנֶאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם (במצרים), וַיִּזְכּר
אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקב:
3. וְנֶאֱמַר: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אתָם, וָאֶזְכּר אֶת בְּרִיתִי:
וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר:
4. זֵכֶר (זיכרון לנפלאותיו, מצוות זכר ליציאת מצרים) עָשָׂה לְנִפְלְאתָיו,
חַנּוּן וְרַחוּם ה':
5. וְנֶאֱמַר: "טֶרֶף (מזון) נָתַן לִירֵאָיו, יִזְכּר
לְעולָם בְּרִיתו:
6. וְנֶאֱמַר: וַיִּזְכּר לָהֶם (לעם ישראל) בְּרִיתו
(עם האבות), וַיִּנָּחֵם (התנחם מהרצון לעשות רע והפך מחשבתו לטובה) כְּרב חֲסָדָיו:
וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר:
7. הָלךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי (תושבי) יְרוּשָׁלַיִם לֵאמר: כּה אָמַר ה'
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ (כלה במתן תורה), לֶכְתֵּךְ
אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה:
8. וְנֶאֱמַר: וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אותָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ
(בהר סיני) , וַהֲקִימותִי לָךְ בְּרִית (שלא תופר) עולָם:
9. וְנֶאֱמַר: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם (משל לעם ישראל,
יקרים לקב"ה כבן יחיד שלא חטא לאביו מעולם) אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים (אוהב
להשתעשע איתו) כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּו זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוד (זוכר לו את
אהבתינו הראשונה), עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לו (ברואתי אותו סובל בגלות, לכן) רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ
נְאֻם ה'.
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה
וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרונֵנוּ וְזִכְרון אֲבותֵינוּ. זִכְרון יְרוּשָׁלַיִם
עִירָךְ. וְזִכְרון מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ. וְזִכְרון כָּל עַמְּךָ בֵּית
יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ לִפְלֵיטָה לְטובָה. לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים. לְחַיִּים טובִים
וּלְשָׁלום. בְּיום (בשבת: הַשַּׁבָּת הַזֶּה. וּבְיום) הַזִּכָּרון הַזֶּה. בְּיום
טוב מִקְרָא קדֶשׁ הַזֶּה. לְרַחֵם בּו עָלֵינוּ וּלְהושִׁיעֵנוּ. זָכְרֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ
בּו לְטובָה. וּפָקְדֵנוּ בו לִבְרָכָה. וְהושִׁיעֵנוּ בו לְחַיִּים טובִים. בִּדְבַר
יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. חוּס וְחָנֵּנוּ וַחֲמול וְרַחֵם עָלֵינוּ. וְהושִׁיעֵנוּ כִּי
אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, זָכְרֵנוּ בְּזִכְרון טוב מִלְּפָנֶיךָ,
וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם. וּזְכָר לָנוּ
ה' אֱלהֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמונִים, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ. אֶת
הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ
בְּהַר הַמּורִיָּה. וְאֶת הָעֲקֵדָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנו עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ
אֶת כַּעֲסֶךָ. וְיִגּלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּותֶיךָ. וּבְטוּבְךָ הַגָּדול יָשׁוּב
חֲרון אַפָּךְ. מֵעַמָּךְ וּמֵעִירָךְ וּמֵאַרְצָךְ וּמִנַּחֲלָתָךְ. וְקַיֵּם לָנוּ
ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתורָתָךְ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדָּךְ
10. כָּאָמוּר: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁנִים,
אֲשֶׁר הוצֵאתִי אתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (להתקדש שמי) לְעֵינֵי הַגּויִם לִהְיות לָהֶם
לֵאלהִים אֲנִי ה':
כִּי זוכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחות אָתָּה. וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא
כְבודֶךָ. וַעֲקֵדַת יִצְחָק הַיּום לְזַרְעו תִּזְכּר. בָּרוּךְ אַתָּה ה', זוכֵר
הַבְּרִית:
ה.
שופרות –שופר לקיבוץ גלויות ושופר לאזני כל חי.
אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבודֶךָ. עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּהֶם.
מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קולֶךָ. וְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפְּלֵי טהַר. וְגַם
כָּל הָעולָם כֻּלּו חָל מִלְּפָנֶיךָ. וּבְרִיּות בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ. בְּהִגָּלותְךָ
מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי. לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּורָה וּמִצְות. וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת
הוד קולֶךָ. וְדִבְּרות קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבות אֵשׁ. בְּקולות וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ.
וּבְקול שׁופָר עֲלֵיהֶם הופַעְתָּ.
כַּכָּתוּב בְּתורָתָךְ: שופרו של
הקב"ה – לעם ישראל לקדש את עם ישראל.
1. וַיְהִי בַיּום הַשְּׁלִישִׁי בִּהְית הַבּקֶר וַיְהִי קלת וּבְרָקִים
וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקל שׁפָר חָזָק מְאד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
2. וְנֶאֱמַר: וַיְהִי קול הַשּׁפָר הולֵךְ וְחָזֵק מְאד, משֶׁה יְדַבֵּר
וְהָאֱלהִים יַעֲנֶנּוּ בְקול:
3. וְנֶאֱמַר: וְכָל הָעָם ראִים אֶת הַקּולת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת
קול הַשּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחק:
וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר:
שופר של עם ישראל שמגדל שמו של הקב"ה.
4. עָלָה אֱלהִים בִּתְרוּעָה (הקב"ה מתעלה ומתרומם בזכות
התרועה שלנו), ה' בְּקול שׁופָר (כנ"ל):
5. וְנֶאֱמַר: בַּחֲצצְרות וְקול שׁופָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ
ה': (גדולת ה' על ידי קול השופר)
6. וְנֶאֱמַר: תִּקְעוּ בַחדֶשׁ שׁופָר, בַּכֶּסֶה לְיום חַגֵּנוּ:
(עבודת היום להמליך את ה')
הַלְלוּיָהּ. הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁו. הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּו: הַלְלוּהוּ
בִגְבוּרתָיו. הַלְלוּהוּ כְּרב גֻּדְלו: הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁופָר. הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל
וְכִנּור: הַלְלוּהוּ בְּתף וּמָחול. הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב: הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי
שָׁמַע. הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:
·
טעם הוספת מזמור הללויה:
1. ראש השנה לב.: הני עשרה מלכיות כנגד מי? אמר רבי לוי: כנגד עשרה
הלולים שאמר דוד בספר תהילים. - הלולים טובא הוו! - הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע
שופר. רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. רבי יוחנן אמר: כנגד
עשרה מאמרות שבהן נברא העולם."
2. הללויה אינו ממניין הפסוקים ובא להגדיל ולעורר קול השופר למטה כדי
לעורר את השופר שלמעלה.
וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר: מתוך תקעתם של עם ישראל יתעורר שופרו של משיח לעתיד
לבא:
7. וְהָיָה בַּיּום הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁופָר גָּדול וּבָאוּ הָאבְדִים
בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר
הַקּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם:
8. וְנֶאֱמַר: (האזינו) כָּל ישְׁבֵי תֵבֵל וְשׁכְנֵי אָרֶץ (לעתיד
לבא), כִּנְשׂא נֵס הָרִים (כשיורם הדגל בהרים) תִּרְאוּ (את קבוץ הגלויות) וְכִתְקעַ שׁופָר תִּשְׁמָעוּ:
9. וְנֶאֱמַר: וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה (יגלה שכינתו) וְיָצָא כַבָּרָק
חִצּו (להנקם מאויבהם), וַאדנָי ה' (קרי אֱלהִים) בַּשּׁופָר יִתְקָע (להרעיד את
הגויים), וְהָלַךְ בְּסַעֲרות תֵּימָן: ה'
צְבָאות יָגֵן עֲלֵיהֶם( פסוק הבא בספר
זכריה - שלא יפגעו עמהם, ואינו ממניין הפסוקים): ה' צְבָאות יָגֵן עֲלֵיכֶם: ה' צְבָאות
יָגֵן עָלֵינוּ (כיוון שעסק בתפילה הוסיף תפילה על כל הציבור):
אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, תְּקַע בְּשׁופָר גָּדול לְחֵרוּתֵנוּ,
וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּותֵינוּ, וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ
בְּתורָתָךְ, עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדָּךְ, מִפִּי כְבודָךְ
10. כָּאָמוּר: וּבְיום שִׂמְחַתְכֶם וּבְמועֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם
וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצצְרת עַל עלתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרון
לִפְנֵי אֱלהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם:
מסיימים בפסוק זה כדי לסיים בפסוק מהתורה משום חביבותה של התורה.
ועוד- מסיימים את סדר מוסף בפסוק זה שממנו נזמר מלכויות זכרונות ושופרות: וּתְקַעְתֶּם
– שופרות, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרון – זכרונות, לִפְנֵי אֱלהֵיכֶם – מלכויות.
כִּי שׁומֵעַ קול שׁופָר אָתָּה, וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּומֶה
לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁומֵעַ קול תְּרוּעַת עַמּו יִשְׂרָאֵל (בשבת לא יאמר
"היום") הַיּום בְּרַחֲמִים:
·
מבנה השופרות:
השופרות הללו קשורים זה בזה. תקיעת שופר של מטה מעוררת את תקיעת השופר
של מעלה, ולכן הם מוזכרים ביחד. כך אומר הזוהר (ויקרא צט:) : "בַּעְיָין לְנַגְדָּא
קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא
אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא". צריך להמשיך את
קול השופר מלמטה והקול שלו עולה למעלה לעורר קול שופר אחר, שופר עליון, שופר שמעורר
את הרחמים ומסלק את כל הקטרוגים. "וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל
חֵילָא לְעֵילָּא". ובתקיעת שופר של מטה נותנים כוח לשופר של מעלה.
ו.
ברכות תלויות זו בזו:
שולחן ערוך תקצג,א: ברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו,
שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם, אלא לא יאמר כלום.
·
מדוע
דווקא בראש השנה ויום כיפור הן מעכבות זו את זו?
·
מי שיכול
לומר חלק – מודע לא יאמר?
ראש השנה לד: : "תקיעות וברכות של ראש השנה ושל
יום הכפורים מעכבות. מאי טעמא? - אמר רבה, אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפני בראש השנה
מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם
לטובה, ובמה – בשופר".
שלושה מרכיבים שמעכבים זה את זה ואינם יכולים להגיע לשלמותם לבד:
1.מלכות ה'.
2. זכירת הברית.
3. קיבוץ גלויות.
אין מלכויות וזיכרונות ללא שופרות, ואין שופרות ללא מלכויות וזיכרונות ואין זיכרונות ללא מלכויות ושופרות
ז.
סדר הברכות מעכב:
חידושי הר"ן ר" ל: : הברכות מעכבות זו את זו והתקיעות מעכבות זו את זו קאמר כלומר
שאלו יודע אחת מן הברכות או יודע לתקוע אחת מן התקיעות ואינו בקי בשאר אינו
מברך ואינו תוקע אותן שבקי בהן. אי נמי לענין סדרן קאמר שאם הקדים תרועה לתקיעה
או זכרונות למלכיו' לא יצא עד שיתקע על הסדר ויברך על הסדר.
וכן כתב הריטב"א שם: "שיש להם סדר לעכב, שאין לנו רצוי אלא בשלשתן כדקאמר 'ובמה?
בשופר'.
וכך פסק המשנה ברורה (תקצג ס"ק ה) בשם המגן אברהם: "בסדר התפלה שהקדים זכרונות למלכיות או שופרות לזכרונות דבזה לא
יצא וצריך לחזור ולהתפלל".
וטעם הסדר הזה הוא ללמדנו שהעיקר הוא המלכת ה' בעולם ביום זה ובכל
השנה, והדרך לכך היא על ידי הברית שכרת עם אבותינו ובחר בנו להיות לו לעם, והדרך
לקיים את הברית היא על ידי קבוץ גלויות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה