נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אליך – קול השופר שממליך מהפינות החשוכות

 

הסיפור לקוח מהרב עמיחי שוקרון: מעשה במלך שהיה לו אוהב אחד – איש חכם ונבון, איש סודו ונאמן עליו בכל ענייניו. המלך היה מתייעץ איתו, גם על דברים סודיים בענייני הממלכה, גם בעניי מלחמות, מינויים חשובים ואפילו עניינים אישיים. ממש היה איש הסוד של המלך, שהמלך סומך עליו בכל ענייניו.

הממלכה היתה שקטה ונעימה, ואזרחי המדינה שמחו מאוד במלך. הוא היה מיטיב איתם, לוקח מיסים בצורה סבירה וקדושה לצרכי העם שלו.

לקראת יום ההמלכה הנחגג בכל שנה של המלך, ויהי בשנת שלוש למלכו, עשה משתה לכל שריו ועבדיו, לחגוג את מלכותו. העם אהב מאוד את המלך, ושמח בחגיגות האלה. לא פעם, המלך היה עובר באיזו עיירה – והקהל היה מריע לו "יחי מלכנו". למלך ולעם היה טוב. הקשר היה מצויין, והיה שלום ושמחה בממלכה.

הגיע יום ההמלכה של המלך, וכניסת המלך לחצר הגדולה של הארמון היתה מלווה בקריאות "יחי המלך" רמות של כל המשתתפים. כולם הריעו למלך בקול גדול, בשמחה גדולה על המלך המיוחד שלהם, שעושה טוב לממלכה.

אותו אוהב קרוב לא השתתף בחגיגה. כשכולם צעקו "יחי המלך" ביום ההמלכה, הוא היה עסוק בדבר אחר לגמרי. הוא שמע שמועה שבעיירה קטנה בקצה המדינה, יש חבורה שאיננה מרוצה מהמלך, והיא מחפשת למרוד במלך. האוהב היה בדרכו לשם בכרכרה מלכותית, לנסות ולברר האם השמועות נכונות.

כשהוא הגיע לעיירה הצדדית, הוא קצת שאל וקצת חקר, והגיע לאדם שכנראה מוביל את המרד הקטן הזה. אותו מורד לא הסתיר את כוונותיו, ואמר לאוהב המלך – הרי אתה אדם חכם ונבון, ומכיר את כל תכניות הממלכה, את דרכי השלום והמלחמה, צורת המיסוי וכו' – בוא איתנו, ונשים אותך למלך עלינו. למרות היותו נאמן למלך, חשב האוהב לעומקה של ההצעה, ואמר לעצמו – שאולי באמת כדאי ללכת עם חבורת המורדים.

מיד ניער מחשבות אלה מראשו וצעק "יחי המלך! יחי המלך!" הוא מלכנו ואנחנו נאמנים לו. למה נפשע במי שמיטיב ועושה כל שביכולתו כדי להגן עלינו ועל משפחותינו!?

ע"כ הסיפור

מעשיו של מי גדולים? של העם המריע בחצר ארמונו של המלך, או של האוהב, שמביע נאמנות למלך ברגעים קשים? להמליך את המלך כשכוחו ועוצמתו ניכרים – זה לא קושי גדול. זאת אומרת, לצעוק "יחי המלך" כשהוא בשיא כוחו – זה דבר יפה, אבל לא בטוח שזה קונץ כל כך משמעותי... החכמה היא, אם בחדרי חדרים יש מישהו שאומר לך – נראה לי שהמלך הזה, צריך להחליף אותו – הווו! שם זו הנקודה החשובה בה צריך להגיד – חס וחלילה! הוא המלך ואני נאמן לו!

·         איפה אנחנו נדרשים להמליך את המלך?

אנחנו מתחלקים לחלקים רבים במעמד תקיעת השופר והכרזת 'יחי המלך'.  

אנחנו אומרים בסליחות "נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה אליך" – כל אחד מאתנו יודע אילו חלקים בתוכו מחוברים לה' יתברך, ואילו חלקים רחוקים.

גמרא (ראש השנה טז:): "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".

הרב אליהו דסלר מבאר שאמנם ישנם יחידים באנושות שהם צדיקים גמורים כדברי הגמרא (בבא בתרא יז.): "שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב: ולבי חלל בקרבי".

וכן ישנם רשעים גמורים שמרשעותם נלקח מהם כוח הבחירה החופשית, הם אינם שולטים בעצמם. כמו פרעה הרשע שלקחו לו את כוח הבחירה, כפי שכתוב (שמות ז,ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה"

 

אך רוב העולם (אנחנו) גם צדיקים, גם בינוניים וגם רשעים:

צדיקים – במה שאין לנו כמעט בחירה לחטוא, ברור לנו שנבחר בטוב (לא נרצח, לא נגנוב סתם, לא נאכל חזיר וכול') ואין לנו בכלל יצר הרע לשתות דם למשל...

רשעים – במה שאנו מוותרים לעצמנו מלכתחילה ("שויתי השם לנגדי תמיד", "תיקון חצות", "תפילת ותיקין" וכדו').

בינוניים – בנקודות שאנו מתמודדים איתם יום יום.

ההתמודדויות היום יומיות הן נקודת הבחירה שלנו! שם אנו צריכים להשקיע!

 

קל לעמוד ולצעוק יחי המלך עם החלקים שבתוכנו שהם צדיקים גמורים – נאמנים למלך, מחוברים אליו.

החכמה היא "נחפשה דרכנו ונחקרה" – לחפש את המקומות הנידחים בתוכנו, את המעשים הרוחקים מהמלכת ה' שאנחנו עושים ויושבים בתוכנו.

"ונשובה אליך" – קול השופר הבוקע ממעמקי הנפש, מהחדרים הצדיים, מהעירות הרחוקות – גם שם אנחנו צריכים להמליך את הקב"ה ולקרא משם יחי המלך!!!