באו נחווה את זה יחד

זה מתאים גם לך, אני לא יודע מתי תקרא את הדברים האלו. האם בערב החג לפני התפילה, בסעודה, במהלך הלילה או בשעות הבוקר של החג או אולי בצהורי היום ואפילו אולי בשבת שאחרי החג. בכל שלב עדיין לא פספסת את החוויה, אתה מוזמן לקפוץ לרכבת ולהצטרף לחוויית החג.

זוג נשוי חוגגים בכל שנה את יום הנישואין שלהם, את היום בו בא לידי ביטוי באופן שלם הבחירה שלהם אחד בשני.

כעין הקשר בין בעל ואשה מתואר הקשר בין עם ישראל לקב"ה. כל תהליך ההכרות, אירוסין, הכנות לחתונה ובסוף מעמד החתונה הגדולה עם ישראל עם הקב"ה. "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל־כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָֽיִךְ" – כך מתאר הנביא ישעיה (סב,ה) את הקשר של עם ישראל והקב"ה, קשר של נישואין וזוגיות.

בא נראה יחד את כל התהליך.

1.       הכרות – שלב זה התחיל עוד בזמן האבות בו למד אברהם להכיר את הקב"ה ולהפיץ את גדולתו בעולם.

2.       אירוסין – חג הפסח. בברכת האירוסין תחת החופה אנו מתארים את מצבם של החתן והכלה, שמצד אחד מכל העולם בחרו זה בזה, אך מנגד אינם נשואים אחד לשני ואינם מותרים יחד. שלב זה מתאר את יציאת מצרים – בה הבדיל ה' אותנו מן העמים, בחר בנו והוציאנו ממצרים להיות לו לעם.

מתכוננים לחתונה:

3.       ההכנות והטהרה – ספירת העומר. על מנת להטהר לקראת החתונה סופרת האשה שבעה ימים נקיים שבסופם היא טובלת "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". כותב הזוהר הקדוש: עם ישראל היו בטומאה כל כך גדולה במצרים שכדי להטהר הם צריכים שבעה שבועות "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם ... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת".

4.       הכלה מתקשטת לחתונה – לימוד ליל שבועות. לקראת מעמד החתונה מתקשט הכלה בקישוטים הנאים לה ולחתנה לשמוח ולשמח. על פי זה כותב הזוה"ק: אמר רבי שמעון באו ונכין קישוטים לכלה בלילה, על ידי לימוד התורה, כדי שתבוא מחר אל המלך עם קישוטיה הראויים לה, ומשמחות אותו.

5.       הטבילה והטהרה – לפנות בוקר של חג השבועות. זמן ירידת הטל, מסמל את מי הטהרה "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה". נהגו בשעות אלו ללכת ולטבול במקווה סמל לכלה הטובלת לקראת חתנה.

6.       החופה – קריאת התורה. בקריאת התורה אנו קוראים על מעמד מתן תורה, מעמד התקשרות הנישואין בין עם ישראל לקב"ה.  

7.       כניסה לבית החתן – אמירת 'כתר' בתפילת מוסף. 'אין מלך בלא עם', כאשר אנו אומרים בפה מלא "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ" אנו ממליכים את הקב"ה וכאילו מעמידים אותו כמלך בממלכתו.

8.       סעודת החתונה – סעודת הבוקר לאחר כל חווית הלילה. "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה". השולחנות ערוכים בכל טוב וכולנו שמחים על הזכות שבחר בנו להיות לו לעם.

תמיד אפשר לחדש או לחזק את הקשר:

ההמשך פונה למי שקורא את הדברים בצהורי החג או בשבת ואולי בעצם לכל אחד ואחד מאיתנו:

9.       קבלת התורה בכל פעם מחדש: בכל יום, בבוקר כשאנו מברכים ברכות השחר ומוסיפים את ברכות התורה – אנו בוחרים מחדש מרצוננו להתחבר  לקב"ה, לחזק את הקשר לה' ולתורתו. יום נישואין חוגגים פעם בשנה, אבל בכל יום אפשר לבחור זה בזה מחדש.

הפרשה לשולחן השבת - פרשת במדבר

 

1.      אני עד היום זוכר כמה גולות היו לי כשהייתי קטן... 20 קטנות, 150 פשוטות רגילות, 30 גדולות, 40 נדירות. איך אני זוכר? התשובה בהמשך...

2.      ספר חדש, ספר במדבר: השבת בע"ה אנחנו מתחילים לקרא את ספר במדבר. הספר עוסק בחיי עם ישראל במדבר, בהכנות לכניסה לארץ ישראל, חנוכת המשכן ועוד. ספר זה נקרא גם 'חומש הפקודים' – מלשון מפקד. הקב"ה פוקד וחוזר ופוקד את עם ישראל כפי שנכתוב בהמשך.

3.      מספרי ברזל להתפקד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַר". מפקד האוכלסין היה נעשה כך – משה ואהרון הממונים ואיתם כל נשאי השבטים. סופרים כל זכר, מבן 20 שנה ומעלה כל יוצא צבא. מפקד זה  חוזר על עצמו מספר פעמים ומטרתו לסמל את אהבת ה' אותנו כאדם שיש לו אוצר היקר לו ובכל פעם ופעם חוזר ומונה אותו.

4.      סיכום מפקד האוכלסין: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (603,550).

5.      איפה שבט לוי? שבט לוי לא היו חלק מהמפקד של עם ישראל, הקב"ה צווה לעשות להם מפקד בנפרד. שבט לוי עבודתם בקודש, פירוק הובלה והקמת המשכן, שמירה על המשכן שלא יכנסו זרים, וכן הכוהנים המשרתים בקודש הינם משבט לוי. "כְּדַאי הוּא לִגְיוֹן שֶׁל מֶלֶךְ לִהְיוֹת נִמְנֶה לְבַדּוֹ" (רש"י) כלומר ראוי למשרתים בקודש להיות להם מפקד נפרד. מפקד הלווים מבן חודש ומעלה כל זכר – 22,300. (לזכור את המספר!)

6.      שבט לוי: בתחילה היו הבכורים מכל משפחה ומשפחה משרתים בקודש, הם היו הכוהנים של עם ישראל.  בעקבות חטא העגל בו היו שותפים רבים מכל עם ישראל מלבד שבט לוי, אמר הקב"ה: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם". לוי אחד כנגד בכור אחד.

7.      כיצד נעשת החלפת הבכור בלוי: מצווה הקב"ה למשה לפקוד את כל בכורי ישראל מגיל חודש ומעלה: "וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם" (22,273). "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר" כלומר: 22,273 – בכור ישראל כנגד 22,000 לויים (300 נוספים בכורים בעצמם) מתקזזים זה בזה. ומה נעשה עם ה – 273 בכורות הנותרים? מצווה הקב"ה את משה כך: "וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" אנחנו מכירים את זה – פדיון הבכור כמו שקיים עד היום – פדיון בחמישה שקלי כסף לכהן. גם פדיון פטר חמור היה שם וכל הבכורות של החמורים שהם קדושים נפדו על ידי כבשיהם של הלווים.

8.      איש על מחנהו ואיש על דגלו: מחנה שבטי ישראל – פרוס על פני המדבר, כיצד נסעו? כיצד חנו? מצווה הקב"ה את משה לעשות סדר במחנה לכל שבט יש מקום, לכל שבט יש דגל, לכל שבט יש השתייכות. וכן שבט לוי, במקומו על פי משפחותיו ובמרכז כולם מחנה שכינה – המשכן.

9.      סדר המחנות: מעגל חיצוני.

                א.        החונים בצד מזרח: דגל מחנה יהודה, ואיתו דגל מחנה יששכר ודגל  מחנה זבולון. במסע: נוסעים בראש המחנה.

                ב.         החונים בצד דרום: דגל מחנה ראובן, ואיתו דגל מחנה שמעון ודגל מחנה גד. במסע: נוסעים שניים.

                 ג.         במסע: אוהל מועד (המשכן) קרשיו ויריעותיו נוסע על ידי הלווים אחריהם ואחרי  כלי המשכן.

                ד.         החונים בצד מערב: דגל מחנה אפרים ואיתו דגל מחנה מנשה ודגל מחנה בנימין. במסע: נוסעים אחר אוהל מועד וכליו.

                ה.         החונים בצד צפון: דגל מחנה דן ואיתו דגל מחנה אשר ודגל מחנה נפתלי. במסע: מאספים לכל המחנות.

10.    מחנה שבט לוי: מעגל פנימי. שבט לוי מתחלק לשלוש משפחות, גרשון, קהת ומררי. שבט לוי משרת בקודש לשמור על המשכן וקדושתו, בנוסף לכל משפחה תפקיד אחר בעבודת הקודש.

                     א.         משפחת גרשון: חונים – בצד מערב, בשכנות לדגל מחנה אפרים. תפקידם במסע  – לשאת את כל יריעות המשכן והחצר.

                     ב.         משפחת קהת: חונים – בצד דרום בשכנות לדגל מחנה ראובן. תפקידם במסע – לשאת את כלי הקוד

ש במשכן. כל בן לוי בגיל 30 ומעלה יכול לזכות לשאת את כלי הקודש. לפני המסע היו נכנסים אהרון ובניו הכוהנים ומכסים את כלי הקודש ואח"כ היו נכנסים בני קהת לשאת אותם.

                      ג.           משפחת מררי – חונים – בצד צפון בשכנות לדגל מחנה דן. תפקידם במסע – לשאת את קרשי המשכן והחצר.

                     ד.         משה, אהרון הכהן ובנין – חונים – בצד מזרח בשכנות לשבט יהודה.

11.   מעגל פנימי: במרכז כל המחנות – מחנה שכינה, אוהל מועד – המשכן.

הפרשה לשולחן השבת - פרשת בהר בחוקותי

 1. מצוות השמיטה: כל שישה ימים שבת וכל שש שנים שמיטה. שנת תזכורת... אחרי שש שנות עבודה, בהן 'בזכות עמל כפנו' הצמיחה הארץ פירות ותבואה – אנו עוצרים מעבודת האדמה שנה אחת לזכור למי הארץ שייכת ומכח מי באמת מוציאה הארץ פירותיה. "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן שַׁבָּת לַה'". 

2. הקדמה: לאחר כיבוש וירושת הארץ בימי יהושע בן נון – נחלקה הארץ על פי ציווי ה' לשבטים. לכל שבט נחלה השייכת לו ושם ישב. את החלוקה לשבטים ניתן לזהות גם בימינו לפי שמות האזורים כגון: גוש דן – נחלתו של שבט דן, מטה יהודה, אפרים, בנימין, אשר ועוד...

3. שנת היובל: שנת החמישים. לאחר שבעה סבבים של שנות שמיטה ( 49=7*7) מגיעה שנת החמישים שנת היובל. "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים" ובשנה החמישים "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". בשנת היובל הכל שב על מקומו. שדות, נחלות ובתים שנמכרו חוזרות לבעליהן הראשונים וכן עבדים שנמכרו משתחררים. בנוסף, שנה זו דינה כדין שנת שמיטה בה שובתים מכל מלאכת האדמה.

4. כמה עולה קרקע בארץ ישראל: מתוך הבנה שהמכירה קצובה לשנים ובשנת היובל הקרקע חוזרת לבעליה הראשונים, מצווה התורה את הדרך לתמחר את המכירה: "לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט" מסבירה התורה את הטעם: "כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ" – כלומר, שווי המכירה המתבצעת נערכת לפי התבואה היוצאת בכל שנה ולא לפ שווי הקרקע שאינה נמכרת.

5. מי אחראי על התקציב השנתי: ראש כלכלי 'מתחיל' מבין שאם אסור לעבוד את האדמה בשנת השמיטה, מה אוכלים? ויותר מכך, בחשבון פשוט נראה ששנת ה-49 היא שנת שמיטה, שנת ה–50 היא שנת יובל, שנתיים אסורות בעבודת האדמה. "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?!" 

6. מה אוכלים? מבטיח הקב"ה לשומרי השמיטה והיובל - "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" התבואה שיזרעו בשנה הששית תספיק לסוף השנה השישית, שביעית שמינית עד תחילת השנה התשיעית. ובשנת היובל תספיק התבואה לארבע שנים. 48, 49, 50, 51.

7. התמודדות כלכלית – ומכירת נכסים: הנושאים הבאים בפרשה מדברים על אנשים שנכנסו לקשיים כלכליים ונדרשו למכור מנכסיהם. "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" – ביטוי זה חוזר על עצמו מספר פעמים, ופירושו – כאשר ירד מנכסיו אחיך. התורה מדגישה לנו את היות העני הזה אחי – שנזכור ונתנהג כלפיו בהתאם, הן מצד המצווה לעזור לו לגאול את הקרקע חזרה לרשותו והן מצד הנושה יש לנהוג כלפי בעל החוב כאל אח.

א. אחיך שירד מנכסיו ומכר שדה או בית:– דינים שונים ישנם בין סוגי הבתים או השדות שמכר אחיך. בכולם יש לנו את המצווה להיות שם בשבילו ולעזו לו לגאולם. חלקם ניתן מיד לגאול, וחלקם לאחר מספר שנים. חלקם חוזרים ביובל וחלקם אם לא נגאלו נשארים לצמיתות ביד הקונה. 

ב. תהיה שם בשבילו: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" – כך מצווה התורה - תעזור לאחיך, תלווה לו, אל תקח ממנו הלוואה בריבית, "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּך".  

ג. אחיך שנמכר לעבד: נמכר לך – "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ", ומצווה עליך לדאוג לו ולמשפחתו לכל צרכיהם ויהיה עמך עד שנת השמיטה. מצווה על ידי בן משפחתו לגאלו מעבדות. נמכר לגוי – מצווה לגאולו מיד הגוי.

8. לאחר פירוט המצוות העוסקות בחיי השגרה של עם ישראל בארצו, מסיימת הפרשה בשלושה פסוקים המחדדים לנו את מהותנו – "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים... לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם... אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'"

פרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי חותמת את ספר ויקרא. נחלק את הפרשה לשלושה חלקים: 1. השכר אם נלך בחוקי ה' 2. העונש אם לא נשמע למצות ה' 3. המקדיש דבר מה לקודש.

9. השכר אם נלך בחוקי ה': "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" – כלומר אם נקיים את המצוות הנקראות חוקים שאינן מובנות בדעת. "וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" – קיום המצוות הסכליות המתישבות על הדעת. מבטיח לנו הקב"ה שישרה שכינתו בתוכנו ומתוך כך יהיו - גשמים בעיתם, ברכה ושפע ביבול, שלום בארץ, נצחון במלחמות אף מעטים מול רבים, פריון. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם"

10. העונש אם לא נשמע למצות ה'  - "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה" – "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם" "וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" וממשיכה התורה לפרט אם לא נשמע בקול ה' למרות העונשים הכבדים האלו, יוסיף ה' להענישנו – פי שבע מחטאינו. בצורת, הארץ לא תתן יבול, ובסוף גלות מארצנו לפזורות העולם. 

11. למה גלות מן הארץ? מסבירה התורה לאחר שלא שמרנו על המצוות התלויות בארץ, לא שמטנו בשמיטה וביובל – תשלים הארץ בשוממותה את כל שנות ההשבתה. 

12. ההבטחה: גלויות, צרות, רדיפות, שואה – הקב"ה לא שוכח אותנו! הקב"ה מבטיח שיזכור את הברית שכרת עם אבותינו להשיבנו בארץ הזאת והיא שלנו לעד. "וְאַף גַּם זֹאת (למרות הכל) בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".

13. המקדיש דבר מה לקודש:  נושא זה בא לבטא סוג אחר של הקרבת קרבן. הקרבן  מלשון קרבה, דרך לבטא את רצוננו להתקרב לקב"ה. פרק זה החותם את ספר ויקרא מלמד על אדם שברצונו לבטא את תשוקתו לה' ולקרבתו מתוך הקדשת דברים אישיים לקודש.  יש אדם שמקדיש את עצמו ואומר 'ערכי קודש לה'" או מקדיש ערך בן משפחה אחר. יש המקדיש בהמה טהורה, טמאה, שדה או אפילו את ביתו לה'. לכל ההקדשות הללו (מלבד בהמה טהורה שעולה לקרבן על המזבח) יש ערך כספי שאותו יש לתת בתמורה לדבר הנקדש.

נדבת הלב השתוקקות לקרבת ה'

  שמות פרק כה

 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

 

1.      זריזות במצוות ה': אור החיים שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ז

ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו ז"ל (במד"ר פי"ב) שהקפיד ה' על זה וחסר אות אחת מהם והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה לומר כי הם למטה מכולם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה והבן:

2.      מעלת הטורח – האיכות ולא הכמות: אור החיים שמות פרק כה

עוד נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא (ע"ה א) שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו' אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח:

3.      אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו: כלי יקר שמות פרק כה

ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת, מאחר שחשב הנדבה כסדר מדריגתן זהב וכסף ונחושת אם כן למה קא חשיב אבני שוהם ואבני מלואים לבסוף כי האבנים בלי ספק הם יקרים יותר מן זהב, גם לפי דרכינו נוכל לומר שרצה הקדוש ברוך הוא להראות שאחד הממעיט ואחד המרבה הכל שוין לפניו יתברך על כן הזכיר החשוב לבסוף שלא יהיה תפארת העשיר על העני לומר נדבתי גדולה והכתוב מנאה בראש.

4.      גאווה:

ועוד הזכיר נדבתם באחרונה לפי שרום לבבם הביאם לידי זה שהתנדבו לבסוף לומר יתנדבו הציבור ומה שהם מחסרים אנו משלימין וכל זה דרך גאה וגאון לומר יש לאל ידינו למלאות מה שהם מחסרים, על כן הזכיר נדבתם אחרונה כי כל המגביה את עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. ולא עוד אלא והנשאם חסר יו"ד כתיב כי רק אות אחת מן השם הגדול חקוק בשם נשיא דהיינו היו"ד ועל ידי שהתנשאו בדבריהם לקח ה' מן שמם אות זה משמו יתברך המורה כולו על גדר הענוה כמבואר בפסוק בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, ודבר זה סוד מסודות התורה. וצורת היו"ד מורה גם כן על הענוה והקטנות:

 

ב.      מה הדבר הראשון שאני אורז בתיק:

שמות פרק יב (לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:

רש"י שמות פרק כה: מאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים:

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

הפרשה לשולחן השבת - פרשת וירא

 

1.       גדולה הכנסת  אורחים: ביום השלישי לברית המילה בהיותו כואב, יושב אברהם בפתח האוהל כחום היום, וממתין לאורחים. "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים (מלאכים) נִצָּבִים עָלָיו" . אברהם רץ ומזמין לביתו 'ואומר מעט',  "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם ... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם". אבל בפועל 'ועושה הרבה'– "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת". וגם "אֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב" על מנת להכין לאורחים אוכל משובח שלושה לשונות בחרדל. בחוויה זו של מצוות הכנסת אורחים אברהם לא עושה  לבד – " וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר" – אברהם רואה בבנו שותף בחוויית הכנסת האורחים כדי להרגילו במצוות.

2.       להיות מלאך או אדם? שלושה אנשים (מלאכים מחופשים) מגיעים אל אברהם, לכל אחד משימה אחת בלבד מאת ה'. 1. לבשר על לידת יצחק 2. לרפא את אברהם ולהציל את לוט מסדום (שתיהן משימות של הצלה) 3. להפוך את סדום. לכל מלאך שליחות אחת בלבד, סיים את המשימה, סיים את השליחות.  לאחר הבשורה על לידת יצחק – פונים האנשים לדרכם. שני מלאכים נשארו. " וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה " ובהמשך הפסוקים מסופר " וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה " אל לוט. אצל אברהם הם אנשים ואצל לוט הם מלאכים – ומסביר שרש"י: כאשר השראת שכינה עליהם הם נקראים אנשים ולא מלאכים. וכך אומר הנביא זכריה על היחס בין האדם למלאך: " וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" – למלאך משימה אחת "בחייו", אין לו במה להשתפר ואין לו איך להתקדם. אבל האדם המהלך, שהשכינה שורה עליו מקבל משימה ועוד אחד, שליחות אחת ועוד אחת ובכך יכול להתקדם ולהתעלות.

3.       אחריות לשלום העולם: "וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד", כך קראנו בפרשה הקודמת. אבל אברהם – אב המון גויים שאינו חי רק לעצמו ודואג מצרת חברו עומד ומתפלל בפני ה' "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר " אולי הם יצליחו להחזיר בתשובה את כולם, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". אבל אין חמישים ולא ארבעים ולא שלושים ולא עשרים או עשרה. "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מִן הַשָּׁמָיִם". לוט הוברח מהעיר על ידי אחד מהמלאכים, אשתו נהפכת לנציב מלח ואברהם נוסע ומתרחק לגרר.

4.       אברהם בגרר: הסיפור ממצרים חוזר גם בגרר, אברהם מספר את האמת ששרה היא (גם) אחותו (אחיינית), ושרה נלקחת לבית אבימלך מלך גרר. שרה מתפללת לה' ואבימלך וכל אנשיו נענשים במחלה משונה וכל הפתחים שבגופם נסגרים. לאחר שמתגלה ה' בלילה לאבימלך – אבימלך מחזיר את שרה לאברהם ואברהם מתפלל עליו ועל בני ביתו "ללידה קלה" – לפתיחת כל הנקבים...

5.       כל המתפלל על חברו נענה תחילה: זכות תפילתו של אברהם על האחרים עומדת גם לו, ועוד לפני שהם נרפאים – "וה' פקד את שרה", שרה נפקדת "שכל המתפלל על חברו נענה הוא תחילה". "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו" "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ יִצְחָק", "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים". וביום הגמלו עושה אברהם משתה הודיה גדול להודות ולהלל על לידת בנו.

6.       איזה מכשול יש לי בבית: יצחק גדל בביתו יחד עם אחיו הגדול ישמעאל, "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית מְצַחֵק", צחוק שלא מוצא חן בעיינה, לא צחוק של שמחה אמיתית. ביתי הוא מבטחי... אבל בתוך הבית שלי מה לא בטוח, איפה הילד שלי גולש, איזה סרטים הוא רואה ומה מצחיק אותו... מול הרע שעלול להחריב את הבית שלנו נלחמים בכל הכח, וכך אומרת שרה לאברהם: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ".

7.       קדושה אני מבקש: יצחק מתעלה בביתו בצילו של אברהם – ואז מנסה אותם הקב"ה בנסיון העשירי לאברהם, והראשון ליצחק. ועוד לפני שאברהם יודע מה הנסיון קורא אליו הקב"ה "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם" איפה המקום שלי ביחס לשליחות, באיזו תודע אני חי, האם אני מוכן להקרא לדגל בכל שלב? לקריאה של הקב"ה לאברהם למשימה, עוד לפני שאברהם יודע מה יהיה מוטל עליו, הוא עונה "וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" – הנה אני כאן, הנה אני מוכן לכל אשר תאמר לי. לאחר התמסרות כזו למשימה אומר לו הקב"ה " קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְהַעֲלֵהוּ לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".  העקדה מעולם לא הסתיימה, ונשארה בנקודת המחשבה והרצון, ובזה אנו מסיימים את הפרשה בתכלית העבודה "הנני" כאן לפניך  לאוהבך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

 

שבת שלום ומבורך

לעצור ולספר את הסיפור המשמעותי - פרשת נח

 

יש שנים שיכולות לעבור ברגע, מה היה לי באותה שנה, משהוא משמעותי?

יש סיפורים שיכולים לעבור בלא משמעות

יש סעודות שבת שעוברות בכל שבוע , אחת ועוד אחת...

אנחנו רוצים – שנים משמעותיות, סיפורים טובים וסעודות שבת משפחתיות עם תוכן חשוב...

לכן נעצור את גלגל הזמן שרץ במהירות של 2000 שנה לשבועיים, 20 דורות חלפו להם במהירות

ונתחיל לספר את סיפור אבותינו הסיפור של עמנו.

 

בראשית (פרשת נח) פרק יא פסוק כו - לב

(כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן:

פתיחת הסיפור – כשהתורה מציינת "ואלה תולדות" – יש כאן תולדה משמעותית.

(כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט:

(כח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים:

סיפור אברם שובר את הטרפים והטרפים.

רש"י: ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

(כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה:

(ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד:

דיבור ה' אל אברם ללכת אל ארץ ישראל לא מוזכר בפרשה זו אל ארק בפרשה הבאה. אבל אברם הרגיש את הצורך לחפש את האמת ככל הנראה בארץ כנען ויצא לדרך.

[1]דמותו של אברהם היא אדם העסוק ברוחניות 'אדם רוחני' – הוא לא יכול להנהיג משפחות ואנשים בדרכים ולכן מספרת לנו התורה -

 

(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
אומנם להשאר מנותק מהמציאות ולהכנס לארץ הקודש ארץ שבה המציאות קדושה – זה לא אפשרי. לכן – אברם מקבל את המושחות לידיים – ומקבל את כוח ההנהגה תרח אביו מת – ודבר ה' מתגלה אל אברם "לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך"

(לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן: ס

 

---

[1] העמק דבר בראשית (פרשת נח) פרק יא פסוק לא

(לא) ויקח תרח את אברם בנו וגו' ללכת ארצה כנען. אף על גב שלא היה עוד מאמר ה' לאברהם אבינו, מכ"מ כבר היה הערה מן השמים וראה מרחוק קדושת הארץ, וכמש"כ להלן ט"ו ז'. והא דכתיב ויקח תרח וגו', אף על גב דעיקר רצון אותה יציאה היה אברם ובעצתו, מכ"מ כיון שהיה אברם שקוע ברעיונות אלקיות או חכמות, ולא יכול להנהיג נסיעה הוא וביתו, על כן נמסר הנסיעה לאביו והוא לקח את אברם וכל הכבודה על ידו:

הוי דן את כל האדם לכף זכות

 

·         השאלה: למה לדון את נח לגנאי, ומה "כואב" לנו להשאיר את הרושם החיובי על נח?!

 

א.      א. המקור:

בראשית ו,ט: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:

ב.       .ב. דרשת הגמרא:

סנהדרין קח.: אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים היה בדרתיו] אמר רבי יוחנן: בדורותיו, ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם"

קובץ שיטות קמאי: ור"ש בן לקיש אמר בדורותיו היה צדיק כ"ש שאלו היה בדורות אחרים של צדיקים היה צדיק יותר לפי שהיו ידיו מתחזקות יותר לעבוד את השם (יד רמה)

ג.        .ג. רש"י – יש דורשים לגנאי:

רש"י על התורה: בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:

 

 א..ד.       מהר"ל – להכיר דרכי הנהגתו של הקב"ה:

גור אריה בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק ט

בזה פליגי - מפני שהכתוב בא ללמד במלת "בדורותיו" למה עשה הקדוש ברוך הוא נס עם נח והצילו מן המבול, וסבור מאן דאמר 'לגנאי' שהצלתו הוא מפני שבדורו היה צדיק, וכיון שלא היה צדיק יותר בדורו היה נקרא 'צדיק', והקב"ה עושה לו נס אף על גב שאילו היה בדור צדיקים לא היה צדקתו נחשב לכלום. וראיה שהקב"ה עושה הנס אחר שאין צדיק יותר ממנו - שכן פירש רש"י[1] אצל לוט בפסוק "פן תדבקני הרעה" (להלן יט, יט) עיין שם, ולפיכך היה ניצול. ולאידך לישנא דאמר 'לשבח' - היה נצול מפני שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ולפיכך היה הקדוש ברוך הוא מחשיב מעט צדקותיו לרב, והיה מצילו.

והשתא יש מחלוקת בשביל מה היה ניצול נח. והשתא לא יקשה גם כן למה מספר הכתוב בגנותו של צדיק למאן דאמר לגנאי, אלא הכתוב מגיד לך בשביל מה היה ניצול נח, ללמוד מדת הקדוש ברוך הוא, כיון שהיה צדיק בדורו.

והשתא לא יקשה מה שפירש למעלה 'הואיל והזכירו ספר בשבחו' משמע שבא הכתוב לספר שבחו, דלא פליגי אלא במלת "בדורותיו", ולא פליגי ב"איש צדיק", דודאי הכל מודים שנכתב זה בשביל שבחו, רק מלת "בדורותיו" למה נכתב, אי לשבח אי לגנאי:

ה.      

ה   .ה. מבט של נח על עצמו – בענוותנותו:

אוהב ישראל בראשית פרשת נח

אלה תולדות נח גו' בדורותיו [ו, ט]: ופירש רש"י ז"ל יש מרבותינו דורשין אותו לשבח ויש דורשין אותו לגנאי כו'. ולכאורה יפלא למה ידרשו לגנאי מאחר שאפשר לדורשו לשבח לאיש צדיק תמים כזה. אכן י"ל דשניהם אמת וכל אחד ואחד דורש טובו ושבחו של נח הצדיק. ודרשה ראשונה הוא כפשוטו דמכל שכן אילו היה בדורו של אברהם היה צדיק ביתר שאת. והיש דורשין לגנאי ר"ל שעיקר השבח שהעידה התורה עליו הוא זה שלא היה נחשב בעיניו לכלום. וכל עבודתו וצדקתו וזכיות אשר עשה לא היה כל כך נחשב בעיניו. כי אמר בלבו בדור הזה שהם רשעים אז אני נחשב לצדיק נגד אנשי דורי. כי השי"ת רואה מעשיהם הרעים ולכך מחשב אותי לצדיק נגדיהם אבל אילו הייתי בדור של צדיקים כמו אברהם וכדומה לא היו מעשיי וצדקותי נחשב לכלום ולמאומה נגד מעשיהם וצדקותיהם של אותם הצדיקים כי עדיין לא עשיתי כלום וזהו עיקר השבח שהעידה עליו תורתנו הקדושה. צדיק תמים היה בדורותיו. ר"ל שנח היה סובר כן במחשבתו שהוא רק צדיק נגד אנשי דורו מחמת שהיה שפל נבזה בעיניו למאוד. ונמצא ששני הפירושים דורשין שבחו וטובתו ושניהם צדקו יחדיו והבן:

ו.        .ו. לימוד זכות על ישראל:

זוהר חדש פרשת נח דף כט.:

בקושי אני ניצלתי, איך אלמד זכות:

רַבִּי אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים, לָא הֲווֹ כְּלוּם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּפִלְכֵי טְבֶרְיָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מָה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ? אָמַר לוֹ, אֲפִלּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבֻשָּׁלִים בֵּין הַבְּסָרִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה בֵּין עֲנָבִים מְבֻשָּׁלִים, לֹא הָיוּ כְלוּם.

                                צדיק לפי דורו:

מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (בראשית ז) כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב (בראשית ז) כִּי אוֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה? כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים. אָמַר בְּלִבּוֹ: וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאֶמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

                                למרות זאת היה עליו לבקש רחמים:

לְבָתַר אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל בְּנוֹהִי.

אַחַר כָּךְ אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַל כָּל זֶה הָיָה לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנּוֹחַ לוֹ מִי שֶׁאוֹמֵר טוֹב עַל בָּנָיו.

                                למדנו מגדעון:

מְנָא לָן, מִגִּדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ, דְּלָא הֲוָה זַכַּאי, וְלָא בַּר זַכַּאי, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר טִיבוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שופטים ו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךָ זֶה. טִיבוּתָא דָא דַּאֲמַרְתְּ עַל בָּנַי, יְהֵא לָךְ חֵילָא סַגִּיאָה, לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִן יְדָא דְמִדְיָן.

מִנַּיִן לָנוּ? מִגִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה צַדִּיק וְלֹא בֶן צַדִּיק, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כָּתוּב בּוֹ? (שופטים ו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךְ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךְ זֶה? הַטּוֹבָה הַזּוֹ שֶׁאָמַרְתָּ עַל בָּנַי, יִהְיֶה לְךְ כֹּחַ גָּדוֹל לְהַצִּילָם מִיַּד מִדְיָן.

                סיפור גדעון:

שופטים פרק ו פסוק יא - יד

וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן: (יב) וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְקֹוָק עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְקֹוָק וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְקֹוָק וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: (יד) וַיִּפֶן אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ:                           

רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד,א), ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם - כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו?".

בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוות, אלא גם גדעון עצמו. גדעון לא היה בעל מדריגה, ואפילו זכות אבות לא היתה לו. בנוסף אבא שלו הקריא לו את ההלל... הדבר היחיד שהיה לו, זו היכולת לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר טוב על ישראל, והנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירה, ומכוחה מסוגלת האומה להכריע את מדין.

המשך דברי הזוהר - אפילו צדיק גדול נענש אם לא מלמד זכות:

וְעוֹד אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל פִּי דִּיהֱוֵי צַדִּיקָא רַבָּה מִכָּל עָלְמָא, וְיֵימַר בִּישָׁא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי דֵלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא מִן כָּלְהוֹן. וְלָא אַשְׁכַּחְנָא צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלכים א יט) כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּיהּ.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל מִכָּל הָעוֹלָם, וְיֹאמֶר רַע לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל - עָנְשׁוֹ גָּדוֹל מִכֻּלָּם, וְלֹא מָצָאנוּ צַדִּיק טוֹב כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דּוֹר, וּמִשּׁוּם שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךְ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךְ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרַע הַרְבֵּה לְפָנָיו.

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שם) וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים. אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵין יָאוֹת לְמֵיכַל, מַאן דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל בָּנַי.

בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב בּוֹ, וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשּתָיו עֻגַת רְצָפִים. מַהוּ רְצָפִים? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּעֵת רָאוּי לֶאֱכֹל מִי שֶׁאָמַר מַלְשִׁינוּת עַל בָּנַי.

 

 

---

[1] רש"י בראשית (פרשת וירא) פרק יט פסוק יט

(יט) פן תדבקני הרעה - כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפית לאליהו (מ"א יז יח) כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה: